להיות מה שאני רוצה לקבל

פוסט ובו הסבר פשוט איך להשיג רצונות מסובכים  (וגם נומרולוגיה קבלית, אבל טיפונת)

"תכבדי אותו. מה יש, יש לך כל כך הרבה ממתקים".
"אבל כשלו היו ממתקים, הוא לא כיבד אותי. אז גם אני לא אכבד אותו".
"אז הנה, יש פה הזדמנות ללמד אותו איך מתנהגים. את תתני לו, והוא יתן לך".
"נראה לך? שהוא ייתן קודם".
שיקום ההורה שלא ניהל דו שיח כזה או אחר (אבל כזה) עם ילדיו. איכשהו זה תמיד נגמר בזה: הוא עשה לי אז אני אעשה לו וחוזר חלילה, או שהוא לא עשה לי ולכן אני לא אעשה לו, ושוב, ושוב, ושוב. אם רק היה אפשר ללמד אותם שזה עובד בדיוק ההיפך. שאם הם יפתחו את הלב לאח שלהם, גם הוא יפתח את שלו בחזרה. אבל מה הם מבינים. הם רק ילדים.
***
בשונה לחלוטין מאיתנו, המבוגרים. אנחנו הרי אחרים לגמרי, ולראייה מערכות היחסים שלנו. אצלנו זה הפוך: אם בן הזוג שלנו ביקורתי כלפינו, אנחנו מיד מראים לו איך מתנהגים, ופותחים כלפיו את הלב בחוסר שיפוטיות מוחלט. אם אנחנו מרגישים לא אהובים, מייד אנחנו מראים לו אהבה כפליים. אם אנחנו מרגישים שהוא מתקמצן עלינו, מייד אנחנו קונים בשבילו משהו יקר במיוחד. אפילו את ההנהגה שלנו אנחנו בוחרים ככה בדיוק: רק את אלה שיודעים להרחיב את הלב כשהצד השני נמצא במצוקה או הופך תוקפני. טוב, נו, זה לא חוכמה, אנחנו מבוגרים.

להיות מה שאני רוצה לקבל

ההבנה הזו נחתה עלי בוקר אחד, כשצפיתי בעצמי דורשת מהילד שלי להקשיב ולאלתר להטפת המוסר התקופתית, בעודי מתעלמת בכל הכוח מהצעקות שלו: "אבל תקשיבי לי רגע!".  בין הצעקות, התגלה לעיני לפתע העיקרון, מנוסח בחמש מילים פשוטות: "להיות מה שאני רוצה לקבל".
נשמע סתום? הבה ננסח במילים אחרות: אם אני רוצה משהו, אני צריכה לבטא בכל ישותי את אותו משהו. אם אני רוצה נדיבות, אני צריכה לבטא נדיבות. אם אני רוצה אהבה, אני צריכה לאהוב. אם אני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה לתת הקשבה. והכי בקיצור: אם אני רוצה לקבל X, אני צריכה לתת X. ככה פשוט.
אם נסתכל על השטח, נבין את זה הכי טוב: אם אשה מרגישה לא אהובה על ידי בן הזוג שלה, מה יביא לה יותר אהבה: אם היא תלך בבית מרירה, מתקרבנת ועוקצת, או אם היא תיגש לבן זוגה ותלטף אותו בחיוך? התשובה ברורה: הקורבנות תגרום לו להתרחק ממנה. האהבה תקרב.
ואם גבר מרגיש שאשתו מבזבזת יותר מדי כסף, מה יעזור לו יותר לשנות את המצב: לריב איתה על כל גרוש, או דווקא להגיד לה – "אני יודע שיש לך שיקול דעת, אני סומך עלייך שתדעי לנהל את התקציב בלעדיי"? ובכן, לידיעת הגברים המסתובבים בפחד ויזה: התשובה האחרונה היא הנכונה. ואם ניקח את הצד השני – זה של האשה שחיה תחת פיקוח בזבוזים – מה יעזור לבעלה להבין ולקבל את עמדתה יותר: האם כשהיא תקנה בסתר ותעלים קבלות, או כשהיא תחליט בעצמה על סדר ומשמעת בארנק?

דומה מושך דומה

שיהיה ברור: לא המצאתי שום דבר חדש במשפט הזה. הוא וריאציה פרטית על אחד החוקים הרוחניים הידועים ביותר: "דומה מושך דומה". החוק הזה אומר דבר פשוט: כשאנחנו נמצאים במצב רוח מסוים, אנחנו מושכים אלינו אנשים וסיטואציות שדומים למצב הרוח שבו אנחנו נמצאים. בחוק הזה יש הרבה היגיון: זו הסיבה שכסף נמשך לכסף, כדורגלנים נמשכים לדוגמניות, יפהפיות לא נמשכות לחנונים, ובסופו של דבר רובנו מתחתנים עם אנשים פחות או יותר מאותו מעמד סוציו-אקונומי, עם פחות או יותר אותה רמת השכלה, אפילו עם אותה רמת יופי (אבחנה שלי: גם עם אותה רמה של אינטליגנציה רגשית. רק הביטויים שונים). זו גם הסיבה לקלישאה הרוחנית של "להודות על מה שיש" ככלי לפתיחת שפע, ולהוראת היהדות לתת צדקה ומעשר כסגולה לפרנסה טובה: כשאנחנו בנתינה, אנחנו מרגישים שיש לנו שפע, ולכן מושכים אלינו שפע. כשהוא מגיע, בצורת הזדמנויות עסקיות או סתם לב פתוח, אנחנו לא מבהילים אותו במסכנות שלנו, בקורבנות שלנו, במחסור הגדול שלנו שמאיים לרוקן אותו.

הלו, זה רדיו?

אני אישית אוהבת להשתמש במטאפורת הרדיו, שלטעמי מסבירה את החוק טוב מכל: אנחנו קולטים את התחנה שאליה אנחנו מכוונים את הרדיו. הרי אם ברצוננו לקלוט גלגל"צ, נקלוט את התחנה רק אם נגלול את המחט בסקאלה אל גלגל"צ. אם נכוון לתדר אחר – למשל רשת ב' – נקלוט משהו אחר (במקרה הטוב – רשת ב'. במקרה הרע – רעש לבן).
כך גם אנחנו: התדר שלנו הוא תדר אישי וייחודי, שמשתנה ללא הפסק לפי מצב הרוח שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות, המודעות, ההתפתחות האישית. לאן שאנחנו מכווננים את המחט בסקאלה שלנו – זה מה שנקלוט. אם התדר שלנו מכוון לאהבה – נקלוט אהבה; אם הוא מכוון לכעס – נקלוט כעס; אם הוא מכוון למחסור, לפחד, לאיום – זה מה שנקלוט. כך אנחנו אוספים הוכחות בלתי פוסקות לצדקת אמונתנו (תמיד נורא מצחיק אותי איך הימין והשמאל בארץ משתמשים באותן עובדות כדי להצדיק את עמדתם). על כך אמרו חז"ל: "איננו רואים את העולם כפי שהוא, אלא כפי שהננו".

למה זה מסובך

כל זה טוב ויפה ואפילו כפתור ופרח, כפי שהמשיכו ואמרו חז"ל, רק שעולה מפה שאלה אחת ברורה: אם אנחנו תקועים בתחנה א', איך עוברים לתחנה ב'? איך מכוונים את התדר שלנו למה שאנחנו רוצים לקבל? איך עושים את ה"שיפט" מכעס לאהבה, ממחסור לשפע, מחוסר הקשבה להקשבה, מלב סגור ומכווץ ללב פתוח?
זה לא פשוט, משתי סיבות: ראשית, כשאנחנו נמצאים במצב של צורך ומחסור, הכי קשה לנו לתת. איך ניתן אהבה אם ברגע זה אנחנו מרגישים לא אהובים? איך ניתן למישהו אחר זמן אם כרגע אין לנו בעצמנו מספיק זמן לכלום? איך ניתן למישהו הקשבה כשאנחנו זקוקים שיקשיבו לנו, ואיך ניתן מכיסנו כשהכיס מרגיש ריק ומצומק? הרי כשאנחנו במחסור, אנחנו הכי רחוקים שאפשר על הסקאלה מהמקום שאותו אנחנו רוצים לקלוט.
הסיבה השנייה היא שעצם ההימצאות בתחנה ההפוכה מקשה עלינו לראות את הדרך לצאת ממנה – כי כל רגע שאנחנו נמצאים בתחנה ההפוכה רק מחזק את תפיסת עולמנו, וגורם לנו לאסוף הוכחות לכך שאין לנו, וגם לא יהיה לנו: "הילד הזה לעולם לא יקשיב". "הגבר הזה אף פעם לא יאהב אותי כמו שאני צריכה". "החיים קצרים מדי בשביל להספיק את מה שאני רוצה". "כסף לא גדל על העצים". "לנצח נאכל חרב". הנה, תראו, זה מה שהמציאות מוכיחה. מה, לא?

לעבור לתחנה הנכונה

אז איך יוצאים מהמלכוד? בעיני, הדרך היחידה היא להפסיק לשמוע את התחנה שבה אנחנו נמצאים כרגע, גם אם היא רועמת בקולי קולות, ורק להקשיב לקול הפנימי, שמבקש לחבר אותנו עם התדר הנכון.
במילים אחרות, זה אומר להתעלם לחלוטין מכל הקולות של המציאות ומההוכחות הפיזיות שהיא מספקת לחושים שלנו ("הנה, אין לך"; "תראי, הוא אפילו לא מסתכל עלייך"), ורק לשאול את עצמנו: "ואם היה לי, איך הייתי מתנהגת?"
השאלה הזו פותחת את האוזניים והעיניים למציאות האמיתית, זו שאינה ברת קליטה בחושים המתעתעים, אלא רק בהבנה הפנימית (כן, החושים שלנו מתעתעים, ולא פעם הדרך היחידה להבין את המציאות היא להתעלם מהם. רוצים הוכחה? טבלו יד אחת במים קרים ואת השנייה במים רותחים, ואז הכניסו את שתיהן לקערת מים פושרים. תגלו שכל יד משדרת טמפרטורה אחרת של המים ).
השאלה הזו קריטית, מפני שהיא מחברת אותנו לתדר הפנימי שלנו, שזהה לדבר שאותו אנחנו רוצים לקבל. היא גורמת לנו לעבור בקפיצת הדרך על פני הסקאלה כולה, אל התחנה הנכונה. למה? פשוט כי היא מאפשרת לנו להיות מה שאנחנו רוצים לקבל.
***
ולסיום, סיפור שתרם לי א', שתמיד מתעקש לרדת לעומקם של דברים (בגלל זה, כנראה, הוא רופא שיניים שמתמחה בטיפולי שורש, וללא ספק בגלל זה הוא פרטנר מועדף לקפה של שישי בבוקר, שבו אני כותבת את התחלת הפוסט השבועי):
"היה היה איש, שכאשר עלה לעמדת הבידוק בין גן העדן לגיהינום, התברר שמעשיו הטובים והרעים שווים בדיוק. לאחר התלבטות קלה, הציעו לו לבחור, והאיש – שחכם היה – ביקש קודם להציץ. להפתעתו, גילה בגיהינום אנשים רבים יושבים סביב שולחן אוכל מפואר ועמוס מטעמים – אך פניהם מכורכמות מרעב. מבט נוסף הראה לו את פשר החידה: לכף ידו של כל אחד מהם היה קשור מזלג או כף באורך מטר, מה שמנע מהם, למרות ניסיונותיהם הנואשים, להביא את האוכל לתוך פיהם.
"נרעש, ביקש האיש להציץ לגן עדן – וגילה אותו מראה בדיוק, כולל המזלגות והכפות ארוכי הידיות, רק שסביב השולחן רבו השמחה והדאחקות, ופני האנשים הבהיקו משובע. רק כשאימץ את מבטו גילה: כל אחד מהיושבים הגיש בשמחה אוכל לפיו של היושב מולו (כלומר, נתן מה שהוא ביקש לקבל). וזה, כך מתברר, כל ההבדל בין גן העדן לגיהינום".

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

מכיוון שבנתינה לאחר עסקינן, נקדיש את פרק הנומרולוגיה השבועי לאנשי 6 – המומחים בנתינה לזולת. לפי נומרולוגיה קבלית, אנשי 6 (כלומר – אלה שנולדו ב-6, ב-15 או ב-24 לחודש, או אלה שסך תאריך לידתם הוא 6) הם אנשי הבית, המשפחה וההתמסרות. הם מרגישים טוב רק כשיש סביבם הרמוניה – פיזית, רגשית ורוחנית. הם ניחנים ביכולת הנדירה לזהות בדיוק מה האדם שלידם צריך (חיבוק, ארוחה טובה, הקשבה וכן הלאה), ואת הרצון לתת לו את זה – מה שהופך אותם לפרטנרים אידיאלים להקמת משפחה, לצוות או לקהילה. למרבה הצער, אנשי 6 "נופלים" בשני מקומות: ראשית, יש להם צורך עז לרצות אחרים, כדי שאף אחד לא יכעס וכדי שההרמוניה תשלוט. לשם כך, הם יעשו הכל, יסובבו את המציאות ויכחישו את העובדות שלנגד עיניהם; יכחישו וישתיקו את הקול הפנימי שלהם, ולא יעזו לכעוס ולבטא חוסר שביעות רצון – ובלבד שלא יתגלע קונפליקט, חלילה, ויישמר השקט התעשייתי. התוצאה מכל ה'שמירה בבטן' הזו היא נטייה לבעיות עיכול וכאבי בטן מציקים. לכן, השיעור העיקרי שעומד בפניהם הוא להכיר באמת ולבטא אותה בבהירות, גם אם האחרים סביבם לא יאהבו זאת.
הבעיה השנייה של אנשי 6 היא הציפיות שלהם מאחרים: הם מצפים שגם האנשים סביבם יעניקו להם את אותה תשומת לב, אותה איכפתיות ואותה מסירות שהם עצמם מעניקים. קשה להם לתפוס שיכולת התמסרות הזו היא מתנה ספציפית שלהם. טוב יעשו אם ימשיכו להתמסר, שכן זוהי מתנתם לעולם; אבל יידעו לקבל מהאחרים את המתנות שלהם: את האמת והתשוקה מה-9, את המחשבה החופשית מה-5, את הפרקטיות מה-4 וכן הלאה.

ולסיום, רועי דהן מסביר לנו שכל זה (כלומר, המעבר מתחנה לתחנה) רק עניין של סטייט אוף מיינד. לא ככה?

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות, כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.