להיות מושלמת

אני ממש לא צריכה להיות מושלמת. אהמממ, רק לעשות ביצועים מושלמים

יש משפטים פשוטים והגיוניים, שפשוט נורא קשה לשמוע. אפילו שאת יודעת את האמת שבהם. במיוחד כשאת יודעת את האמת שבהם.
אז אתמול – כשהערתי בצניעות אופיינית שיהיה קשה למצוא לי מחליף בתפקיד מסוים שאני עושה, ושאני ביקורתית ולכן אני צריכה לחשוב טוב-טוב מי יכול – חברה שלי העיפה אלי מבט ישיר, ואמרה: "את יודעת, בטח גם לך יש מבקרים. מן הסתם לא כולם מתים על מה שאת עושה".
ופוף, כל האוויר יצא מהבלון שלי.
***
ואחר כך חשבתי למה היה לי כל כך קשה לשמוע את המשפט הזה. למה בלתי נסבל בעיני לחשוב שיש מי שמבקר אותי ואת העבודה שלי. הרי ברור מאליו שכמו שאני מבקרת אחרים, כך יש מי שמבקר אותי. הרי אני לא מושלמת, מי כמוני (וכמו קוראי הבלוג הזה) יודעת. אז יהיה מי שיבקר אותי. עוד לא ראיתי מישהו שעשה משהו ולא ספג איזשהו בדל ביקורת. זה אך טבעי, לא?
אז איך זה שאני כל כך מתכווצת רק מהרעיון?

ביצועים מושלמים

ואז חשבתי שזה בגלל שעם כל הכבוד לידיעה שאני לא מושלמת, אני מצפה מעצמי לביצועים מושלמים. כל הזמן. וכן, אני יכולה לומר לעצמי עד מחרתיים שזה בסדר שלא אעשה הכל באופן מושלם. רק שכשיורדים לפרטים, זה נהיה יותר מסובך. כי זה לא שאני חייבת להיות מושלמת: אני רק רוצה להיות אמא פנטסטית (כי אחרת הילדים שלי יינזקו). ולכתוב נהדר (כי כשהמילים לא עד הסוף זה מוציא אותי מדעתי). ולטפל מעולה. ולהיות מרצה בהירה עד הרעיון האחרון. ועוד לא אמרנו מילה על להיות בת זוג ובת וחברה ונכדה ו…אוף.
אני כמו הבחורות האלה שכששואלים אותן בראיון עבודה מה המגרעת הבולטת שלהן, והן אומרות: "אני פרפקציוניסטית". מכסימום אני מוכנה להודות בפני עצמי שהבית שלי לא תמיד נקי. אבל זה בגלל שאני אמא כזו טובה, כמובן. ובגלל הכלבה. שום סיבה אחרת.

סטיית תקן

ולמה כל כך קשה לי לוותר על ביצועים מושלמים? ובכן, זה כבר בגלל האמונה המטופשת, אך הכה שרירה וקיימת, שאם אני עושה משהו 'לא בסדר', זה סימן שאני עצמי לא בסדר.
שאם אני לא עומדת באיזה תקן ביצועי, סימן שאני עצמי, כאדם, לא עומדת בתקן. נו-נו, היאורה השליכוה!
ועכשיו, לכי תתמודדי עם ביקורת. מילא פנימית, אבל חיצונית. שהרי ברוב המקרים התקן הביצועי הוא עניין מעורפל ומשתנה. הוא עניין של טעם, למען השם. יש מי שאוהב טופו ויש מי שחושב שזו המצאה שלא ברא הסייטן. יש מי שאוהב טקסטים ארוכים כמו שלי, ויש מי שאוהב קצר ולעניין, ועם תמונות. ומה בעניין דברים מורכבים יותר, כמו להיות אמא טובה, או חברה טובה, או בת טובה? הרי כל אחד בעולם הזה מצפה לדברים אחרים. וכשהוא לא מקבל אותם, הוא מתוסכל. ומבקר.

בדיוק כמוני

בדיוק כמו שאני עושה חדשות לבקרים, כשאני נתקלת בטקסטים שלא מדברים אלי, בהורים שעושים אחרת ממה שאני חושבת שנכון, בחברות שלא מתנהגות כלפיי בדיוק באופן שבו ציפיתי מהן להתנהג, בבעל שלא עונה על מה שאני חושבת שבעלים אמורים לעשות.
אבל לי מותר.
להם אסור.
כי אם מבקרים אותי, סימן שהביצועים שלי לא בסדר. ואם הביצועים שלי לא בסדר, סימן שאני עצמי לא בסדר. ומכאן, אנה אני באה?  ולמה שתהיה הצדקה לקיומי העלוב? ואם אני לא מגיעה לביצועים טובים – אבל ממש ממש טובים, אולי הכי טובים – איך יהיה לי מקום?

ניתוח ללא הרדמה

שלא לדבר על החלק הכי מייסר – הפוסט-מורטם, שנעשה כמובן ללא הרדמה משום סוג: הרגע שבו אני שואלת את עצמי כמה אמת יש בביקורת הזאת.
ואז, או שאני מגלה שכן ורותחת על עצמי, ומטיחה בי שאין לי זכות קיום, או שאני מגלה שלא, ורותחת על מי שביקר אותי. מטיחה בו (בלב, כמובן) שאין לו מושג, ומה הוא מבין, ויותר טוב שיישב בשקט. ככה, על לא עוול בכפי להטיח בי שאין לי זכות קיום?

לערער את הנחות היסוד

ואני מזכירה לעצמי שהסיפור הוא לא הביקורת. ביקורת תהיה כל עוד יהיו בעולם אנשים עם טעמים שונים וציפיות שונות (כלומר, עד שהאדם האחרון יישב בחדר ולא תישמע דפיקה בדלת).
הסיפור הוא לא הביקורת, אלא ההנחה שלי שאני בסדר רק כל עוד הביצועים שלי בסדר.
וההנחה שיש איזו אמת אחת ויחידה לגבי מהו אותו "בסדר" – בין אם מדובר בכתיבה, בהורות או באהבה.
כאילו יש דרך אחת ויחידה לתרום לעולם.
כאילו מי שאני, כמו שאני, צריכה להיות כמו שכולם רוצים, במקום להיות מה שאני: חלק פאזל שיש לו מגרעות וקמרים.
כאילו המקום שלי בעולם תלוי בכך שאהיה קמורה בכל מקום. חסרת מגרעות. ראיתם פעם חלק פאזל עגול כולו? איך בדיוק הוא אמור להשתלב?
כאילו לא למדתי כבר שבכל מקום שיש בי מגרעת, אני נותנת לאנשים אחרים מקום להתפתח ולגדול.
ואולי אפילו למלא את מקומי.
וכך אוכל ללכת למקום אחר, שבו עוד לא הייתי קודם.

נ.ב. 1: אם ספגתם ביקורת וקשה לכם להכיל אותה כרגע, תוכלו להשתמש בתרגיל ה"אף או קרניים" שלמדתי בשיעור בודהיזם האחרון (עם יעל שליו הנהדרת). וזה הולך ככה: שאלו את עצמכם – האם יש איזושהי אמת בביקורת? אם כן, זה כמו שמישהו יגיד שיש לכם אף. ברור שיש לכם אף. אתם פשוט היחידים שלא רואים אותו כל הזמן, כי הוא שם, תקוע בקדמת הפרצוף – ולכן נדמה לכם שגם אחרים לא רואים. אבל הם כן, וכל מה שהם עשו זה להצביע על כך שהאף נמצא. וכן, אם אתם לא מרוצים מהאף שלכם, זו הזדמנות לשנות אותו (אפילו לא צריך כאן ניתוח פלסטי).
אבל מה אם גיליתם שהביקורת היא חסרת בסיס, משל אמרו עליכם: 'הי, יש לה קרניים'? במקרה הזה אין לכם אלא לחייך ולומר: 'לא, בדקתי, אין לי. סליחה, זו טעות'. ובאה לציון גואלת.
נ.ב. 2: עוד אפשר להירשם בהרשמה מוזלת לקורס שאני פותחת באמצע מאי – "הורות משוחררת". קורס שבו נלמד איך לא להיות נתונים לביקורת, התלבטויות וחרטות, אלא למצוא את האמת שלנו בהורות. ואז, הכל הרבה יותר פשוט ומשוחרר.
נ.ב. 3: שיר. רגע לפני שאני טסה. מוקדש ל-ל', אלא מה (הכי אני אוהבת להקדיש לך שירים).

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.