להתעגל כלפי המציאות

כשאין לי מקום מתאים בשום מקום, כנראה שאני זו שלא תואמת

בימים האחרונים לא מצאתי מנוח.

ולא שלא חיפשתי אותו, את המנוח. הלכתי ממקום למקום, ובשום מקום לא מצאתי מקום. עברתי מחברים לבית, מהסלון למיטה, ושום מקום לא התאים לי.
ואז יצאתי הבוקר לרגע החוצה, וישבתי על הספסל שבנה לי הנגר (הדייג במיל. עושה רושם שבקרוב נתחיל לקבל הזמנות), והשמש ישבה עלי כמו שמיכה. ופתאום ראיתי: אם אף מקום לא מתאים לי, כנראה שהבעיה היא לא במקומות. זו אני שלא מתאימה.

לחפש את המקום המדויק

כי כששום מקום לא מתאים לי, סימן שאני מתקשחת. שאני מסרבת להתאים את עצמי למקום שיש.
כי כששום מקום לא מתאים לי, סימן שאני מתנגדת למקומות שיש. הם לא מוצאים חן בעיני. כאילו אני מסתובבת בפאזל הגדול של המציאות, ומחפשת איזה מקום משורטט בדיוק שאינו קיים כרגע.
כששום מקום לא מתאים לי, זה סימן שאני מתנגדת למציאות שקיימת סביבי כרגע. וכשאני מתנגדת, אני הופכת את עצמי לחלק פאזל בעל גבולות קשיחים, שמוכן להשתלב רק במקום מסוים מאד, כזה שאינו נראה לעין. מחפשת ומחפשת את המקום הזה, ולא מוצאת.
והאמת היא שאני לא מוצאת מקום כי אני באמת מתנגדת למציאות שלי כרגע. לא בא לי עליה. בא לי להיות במקום אחר.
ואז ברור שאין לי מקום נוח. שאין לי מקום באופן כללי. אין לי מקום כי אני לא מקבלת את המקום שאני נמצאת בו. אני מקשיחה את התנוחה, נועלת את הברכיים, מכווצת את הכתפיים. ובמצב כזה, איך אתאים את עצמי למקום שישנו?

להתעגל כלפי המציאות

אז אני מזכירה לעצמי את הכלי הנפלא שלפעמים יוצא לי ללמד – כלי שאני קוראת לו "להתעגל כלפי המציאות". לעצור לרגע את הדרישה שהיא תהיה משהו אחר. לרכך עמדות. לרכך את הגוף. לרכך נשימה. להרשות לעצמי להרפות ולהתמסר כמו ג'לי, במקום להקשות את עמוד השדרה הצודק שלי.
להתעגל כלפי המציאות – כלומר, להסכים לזרום קצת, לשם שינוי. להתמסר למה שבא, להסכים למה שבא.
להאמין ולסמוך על עצמי שאני מסוגלת להתמודד עם כל מה שבא, שאני מסוגלת להתאים את עצמי לכל מיני מקומות, לא רק לאלה שנדמים לי טובים או ראויים או בעלי ערך או מספיק נוחים. שאני מסוגלת להתאים את עצמי ולהתמודד גם במצבים לא בטוחים. לא נוחים. אפילו מאיימים.
שאני יכולה להיות בסדר בכל מקום.
וזה יתאים.

לרכך את התנוחה

כי אין מקום אחר חוץ מהמקום שאני נמצאת בו. קודם כל – עלי לקבל את זה.
ואז – להסכים להישאר במקום שאני נמצאת בו גם אם הוא לא פסגת הנוחות.
במקום לבקש כרית, לרכך את התנוחה.
לנוח בתוכה. למלא ברכות את המקום שישנו. להיות חלק פאזל אלסטי.
כי כשאני מסכימה להתעגל כלפי המציאות, אני מפסיקה להתנגש בה.
וזה כל כך הרבה יותר רך.

נ.ב. 1. ואם גם אתם מתנגשים במציאות, לא מוצאים את המקום שלכם בזוגיות, בעבודה או מול הילדים, מוזמנים לטיפול תטא הילינג. ללמוד להתרכך מבפנים. ואז, כמו בדרך נס, גם המציאות נהיית רכה.

נ.ב. 2.  תזכורת לעצמי: כמה כל זה יימשך? כמה שמוכרח. מוקדש לחברות שלי. באמת שאתן עוצמת הרכות.

 

פורסם בקטגוריה בריאות, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על להתעגל כלפי המציאות

  1. מאת ליאת הלוי כהן‏:

    בדיוק שמעתי את השיר הנפלא הזה של ארקדי דוכין בהפעה שלו לפני כשבוע וחצי. הוא סיפר שכתב אותו בתקופה קשה בה שקע בדיכאון , חבר פגש אותו יושב כבוי בקרן רחוב והציע לו לבוא אליו , לגור אצלו איזו תקופה… אין ספק שמה שהכי רוצים לדעת ברגעים האלה, זה מתי הם יגמרו ויחזרו השלווה והרוגע . הבעיה שלא תמיד יש תשובה ברורה.
    אין לי ספק שאת, במיוחד את, תצליחי למצוא מקום גם ב״אין מקום״. חברים טובים, משפחה , הם עוגן טוב ולפעמים פשוט צריך להשלים עם המצב ולזכור שהוא לא הולך להשאר כאן לתמיד. הוא יחלוף. שולחת לך חיבוק גדול . תמיד כאן לכל עזרה ובקשה. ליאת

    • מאת MorAs‏:

      תודה מותק…

      • מאת תמר אלסברג‏:

        מתאים בדיוק רב, מרפא ומרפה רק מעצם הידיעה שזה ברור וכתוב ואפשר אחרתתודה. את נהדרת. תמר.

סגור לתגובות.