להתראות, אגרסיה

אני פוחדת מתוקפנות. ממש

קשה לי עם תוקפנות.

תוקפנות מכל סוג – מילולית, פיזית, רגשית – עושה לי להרגיש לא טוב.
תוקפנות חיצונית – ובעיקר זו שצומחת בתוכי: ממנה אני הכי מפחדת. זו שמחממת לי את הפנים ומרעידה לי את הידיים. היו תקופות בהן נכנעתי לה יותר. רציתי להכאיב למי שהכאיב לי. הרגשתי צודקת וחזקה כשהיא השתלטה עלי.
אבל היום לא. היום היא עושה לי רע.
אז אני משתדלת לא להיכנס לקונפליקטים. ואם כבר נכנסתי, לפתור אותם בדרכי שלום. בשנים האחרונות זה רוב מה שאני עושה: מנסה למצוא כלים לפתרון קונפליקטים בלי אלימות. בלי תוקפנות. בלי לנצח ולהכניע, וגם בלי להפסיד ולהיכנע.

כולם מפסידים

כי ככל שאני לומדת יותר, כך אני מבינה שכל מי שמפעיל תוקפנות מפסיד. זה שמפסיד – כמובן – אבל גם זה שמנצח. כי כשאנחנו מכניעים מישהו אחר – גורמים לו לוותר על הרצון שלו, להרגיש קטן ומושפל וחבול – אנחנו יוצרים גולם שעוד יקום על יוצרו. כשתהיה לו אפשרות, הוא ישמח מאד להחזיר לנו. הבודהיסטים קוראים לזה קארמה, אבל לא מתכוונים לגורל, אלא להיגיון פשוט: מי שזרע רוח יקצור רוח, מי שזרע אלימות יקצור במוקדם או במאוחר אלימות.
ואני דווקא לא מדברת על יחסי עמים ואומות, אלא דווקא על האירועים הקטנים בחיים: על הרגע שבו אני נדחפת בתור לפני זו שנדמה לי שמנסה לעקוף אותי. על הצעקה שמתמלטת לי מהגרון על אחד הילדים שלי שצעק עלי. על הפאסיב-אגרסיב שאני עדיין מוצאת את עצמי עושה לדייג. זה יחזור אלי, כמו שאומרים, בהפוכה. מה שהפניתי החוצה יופנה כלפיי. בעברית העתיקה קראו לזה חרב פיפיות – כלומר, חרב שיש לה שני פיות (להבים): זה שאני מפנה כלפי האויב שלי, וזה שמופנה כלפיי.

מצוקה או בורות

אבל מה לעשות כשמתקיפים אותי? כשצועקים עלי, כשעוקפים אותי, כשמדברים אלי לא יפה? נו, באמת: להפנות לחי סובלנית שנייה? לקבל באהבה את הסטירה? אז לא. כי לאף אחד בעולם לא מגיע לסבול מתוקפנות. גם לא לי. ולאף אחד בעולם לא מגיע לסבול מהקארמה שיוצרת תוקפנות – גם לא לזה שתקף אותי.
מה שאני כן משתדלת לעשות, זה להסתכל דרך הפרספקטיבה הבודהיסטית (שלאחרונה משמשת לי כמו תרופה מרגיעה נגד סבל) ולזכור דבר אחד בסיסי: מי שתוקף אותי, פועל מתוך מצוקה – או מתוך בורות.

כשהמצוקה עולה על גדותיה

ברוב המקרים, אנחנו מציקים לאחר כשהמצוקה שלנו עולה על גדותיה. אנחנו רואים רק את עצמנו כשהסבל שלנו מעוור את עינינו מלראות את האחר. אף אחד לא נדחף בתור כשהוא מרגיש שיש לו מקום. אף אחד לא עוקף מתוך תחושה שיש לו זמן. אף אחד לא צועק מתוך שמחה גדולה. ואם כבר – אף אחד לא עושה לשני פאסיב-אגרסיב אם הוא מרגיש שיש לו קול וכוח.
וכשאני זוכרת את זה, קל לי יותר להבין שהילד שצעק, האיש שנדחף, הנהג שעקף – לא עשו את זה נגדי, אלא בעד עצמם. אני כועסת פחות, וכשאני כועסת פחות התגובה שלי תהיה פחות תוקפנית, יותר שקולה, ובעיקר נותנת דוגמה אישית: "אני רואה אותך". אני משדרת את הטון שהייתי רוצה שגם השני ישיר.
ולא, זה לא אומר שאני תמיד חייבת לוותר על הצורך שלי למען הצורך שלו. אבל כשאני לא מגיבה מתוך עלבון, קל לי יותר לסרב בצורה מנומסת, מתחשבת, רואה.
ולפעמים אני כן אבחר לוותר. לא מתוך חולשה ופחד, אלא מתוך ההבנה שזה שלצידי סובל, ואני רוצה לעזור לו. וברגעים האלה אני לא מרגישה חלשה ונפגעת, אלא חזקה ומלאה ביכולת. אני מרגישה טוב.

כשלא רואים

אבל לפעמים אנשים כן פועלים בתוקפנות ולא מתוך מצוקה. וזו התוקפנות שהכי מפחידה אותי: תוקפנות קרה, בלתי אישית. תוקפנות שנובעת מכך שאנחנו לא רואים באחר יצור בעל רגשות ותחושות, אלא אובייקט; חפץ שמפריע בדרכנו ולכן צריך להזיז אותו.
זו התוקפנות שאנחנו מפעילים כלפי כל מה שאחר, שונה מהותית מאיתנו, ולכן אנחנו לא מצליחים לקלוט שגם הוא מרגיש כמונו. כשאני מרססת את השולחן בתרסיס ניקוי ומוחה ממנו נמלים כאילו היו לכלוך ולא יצורים חיים, אני מפעילה תוקפנות בלתי אישית (אלוהים, כמה קשה לי להימנע מהפעולה הזו). זו תוקפנות שלא קולטת שהיא תוקפנות, כי היא לא רואה בנפגע יצור שיש להתחשב בו.
דנה ספקטור כתבה השבוע טור מופתי על עיוורון סביבתי (חפשו את גיליון 7 ימים משלשום. לא תתחרטו). זו התוקפנות של אני ואפסי עוד: התוקפנות של החבר'ה עם הרמקול בים, שלא רואה (או שומעת) אף אחד ממטר. התוקפנות של גזענים נגד מי שנתפס בעיניהם כנחות. התוקפנות שלנו כלפי בעלי חיים, שלא נתפסים בעינינו כבעלי רגשות.

בדיוק כמוני

קשה להתמודד מול תוקפנות כזו כשהיא מופנית כלפינו. רק להתנחם בכך שהיא לא נגדנו באופן אישי, אם זו נחמה בכלל. אבל יש דרך להתמודד איתה כשהיא נמצאת אצלנו: היא נעלמת כשאנחנו מבינים ש"האחר הוא אני". שגם הוא, כמוני, סובל ומפחד, רוצה ליהנות ולהיות מאושר, ולהימנע מכאב.
ואני לא יכולה לחנך את העולם כולו, אבל אני יכולה להתחיל ממני: לזכור שלכולם סביבי יש רגשות. גם למי שצועק, ועוקף, ודוחף, למי שמביא את הרמקול לחוף. החיים של הנמלה על השולחן שלי – כמו שאמרה טאנזין פאלמו ברטריט ביחיעם – יקרים לה כמו שהחיים שלי יקרים לי.

בצד השני

ובסופו של דבר, הדרך הכי יעילה להימנע מתוקפנות ולטפל בתוקפנות היא לראות.
לא לתת לצרכים שלנו לעוור אותנו. לא לתת למצוקות שלנו לחסום לנו את שדה הראייה.
להגן על עצמנו, אם צריך. להגן על אחרים, אם צריך. אבל לא לשכוח:
יש שם מישהו בצד השני. גם אם הוא אחר, הוא בדיוק כמוני.

נ.ב. שיר. ליעל שליו, המורה הנהדרת לבודהיזם. יאללה, תחזרי ללמד? צריכים אותך פה

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על להתראות, אגרסיה

  1. מאת יעל רוזמן‏:

    נפלא.

סגור לתגובות.