להתראות, "לאשה".

ושלום לכם, חיים חדשים שלי

אז זהו, אני כבר לא.
אני כבר לא "מור אסאל, לאשה", כמו שהצגתי את עצמי באלפי שיחות טלפון.
יום שלישי שעבר היה יומי האחרון כעיתונאית. מעכשיו אני רק מור אסאל, בלי המעטפת הזו, המקצועית והאישית, שהייתה חלק בלתי נפרד מהזהות שלי במשך 15 וחצי שנים.
ועד כמה שרציתי ללכת, שהיה לי ברור שאני צריכה ללכת, שהגיע הזמן לשינוי – הלב שלי מתכווץ בצער בכל פעם שאני חושבת שאני כבר לא.

מה שלמדתי בלאשה

כשהגעתי לראיון העבודה הראשון בתל אביב, הבת שלי הייתה אצלי בבטן. היום היא כבר יותר גבוהה ממני (שלא נדבר על יותר חכמה). בשנים האלו ילדתי עוד ילד, גידלתי את הראשון עד י"ב, עברתי למצפה הילה, בניתי בית, סיימתי עם הגנים והפעוטונים ואחר כך גם עם היסודי, כתבתי ספר (עם חברתי ע'), למדתי נומרולוגיה, תטא הילינג, בודהיזם, חליתי, החלמתי, גדלתי. אלוהים, חיים שלמים. ובכל הזמן הזה ראיינתי וכתבתי, כתבתי וראיינתי, ואהבתי (כמעט) כל רגע.
כי בשנים האלה למדתי אולי את הדברים הכי חשובים בעולם:
שלכל אדם יש משהו חשוב לספר.
איך לתת לאדם אחר לספר את הסיפור שלו; איך לתת לו קול וביטוי.
שצריך להתמקד במה שחשוב ורלבנטי כרגע, ולעזוב את מה שפחות.
***
וזה מה שאני עושה עכשיו:
הולכת לספר את הסיפור שלי.
לתת לי קול וביטוי.
כי זה מה שרלבנטי לי עכשיו.

הזמן הנכון: עכשיו

כי אם יש משהו שהבנתי בשנה האחרונה, המטלטלת הזאת, הוא זה: הזמן הוא עכשיו. הזמן הנכון הוא תמיד עכשיו. כי מחר הכל יכול לקרות. ועם כל הכבוד לגנטיקה הייקית המשובחת שלי, פשלות קורות. ממש בתוך הגוף שלי, לפעמים. אף אחד לא מבטיח לי שמחר יהיה זמן. או מחרתיים. או בעוד עשר שנים.
ואם אני רוצה לגדול, "אחר כך" הוא לא הזמן לזה. רק עכשיו.
ואם יש לי מה להגיד – ויש לי, אוהו, כמה יש לי – אז הגיע הזמן להגיד את זה. בלי להתבייש ובלי לחשוש שזה לא מספיק משהו (לא מספיק טוב, לא מספיק פופולרי, לא מספיק מקצועי, לא מספיק משכנע).
וכן, יכול להיות שזו שגיאה. אבל אין לי דרך לדעת. כמו שאין דרך לדעת על שום החלטה מה יהיו המשמעויות שלה לטווח ארוך. העולם כל כך מורכב, הדברים כל כך קשורים, משק כנפי פרפר וכו' – שאין סיכוי לדעת אם החלטה תתברר כנכונה או לא בטווח הארוך.
אנחנו יכולים רק לדעת מה נכון לנו.
ברגע הזה.
יותר מהחלופות האחרות.

מה שנכון לי עכשיו

ומה שנכון לי עכשיו זה ללכת.
ללכת מהמערכת הנפלאה שהייתי בה: מערכת של אנשים (בעיקר נשים, אבל גם גבר אחד שחבל"ז) חכמים עד מבריקים, הגונים, טובי לב. מערכת שהייתה נדיבה ואיכפתית כלפיי מההתחלה ועד הסוף.
ובכל זאת, ללכת.
ללכת למקום שבו (זהירות, קלישאה מידרדרת לפניכם) התשוקה שלי נמצאת: הלהט ללמד, לטפל, ללמוד, להרצות.
ללכת למרות הפחד לא להיות חלק ממערכת.
ללכת למרות הפחד שזה יהיה מסובך. לא משתלם. בעייתי.
ללכת פשוט כי אני רוצה להיות במקום אחר.
במקום שלי.

נ.ב. 1: אז מעכשיו, זה המקום שלי: לפתור את הבלתי פתיר. תטא הילינג, הדרכת הורים, הרצאות. אם אתם רוצים להצטרף למסע שלי ולהתחיל את המסע שלכם, אני פה. על הכורסה הימנית הכתומה. תרימו טלפון או שלחו מייל.

קליניקה

נ.ב. 2.: זוכרת אני. השיר מוקדש לאורנה, ענת וכרמל, שהן חלק בלתי נפרד ממי שאני היום, ולמערכת "לאשה" שאין כמוה

פורסם בקטגוריה בחירת מקצוע, הורות וילדים, התפתחות אישית, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

12 תגובות על להתראות, "לאשה".

  1. מאת אירית‏:

    אמיצה ואמיתית שכמוך.
    מעורר השראה ובהחלט נותן לגיטימציה למהלכים פרטיים כאן
    זה מרגש ומחיה נפשות לבדוק שביל שטרם צעדת בו.
    להשאיר מאחור משהו אהוב, שעשה את שלו. ויפה שזיהית.
    מאחלת לך בהצלחה ובאהבה וקחי תנופה ❤️

  2. מאת פרנקל איריס‏:

    מאגשת
    כותבת נפלא.זורם
    בהצלחה בהמשך.
    אין ספק שאת עם כוחות נכונים….
    שאפו!!!✌

    • שנים מרובות
      לאשה. היה לי בית נפלא.וחם
      ותומך…….
      מתרגשת יחד איתך…..
      וחוזרת למסע שלי….
      כל כך דומה……
      בהצלחה רבה

  3. מאת אלה‏:

    בהצלחה יקרה!!

  4. מאת רבקלה‏:

    בהצלחה יקרה, העולם פתוח ודרכך היא שלך ובשבילך. פתחי את השער פתחיהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב.
    חיבוק

  5. מאת סאלי תדמור‏:

    מרגש 🙂 נותנת השראה לכולנו לעשות צעדים קדימה.

  6. מאת דניאל מאיר‏:

    מור!!
    את ענקית , את כל כך צודקת בענין של כאן ועכשיו זה כל כך נכון מכל כיוון , כמו שאמר פעם מישהו שלא מהתנועה שלי (שמו"צ) "עלי והגשימי", הצעד הכי נכון הכי חכם והכי מרגש שיש!!

  7. מאת נורית שניר‏:

    בהצלחה יקירתי. ואני יודעת שתצליחי גם הלאה.
    מעשה נכון לשנות מהלכי חיים בתהליכיהם.
    חיבוק גדול.

סגור לתגובות.