לוקחת את הזמן

אני לומדת לאחר. ושיאחרו לי

"טוב, אני מבינה שאני פשוט צריכה לצאת תמיד חמש דקות אחרי הזמן שקבענו", אומרת לי י', חברתי משכבר, ולמרות שהיא לא נשמעת כועסת, אני מתכווצת. כי היא צודקת לגמרי: אני מאחרת. כבר כמה פעמים שאני קובעת איתה לצאת לטיול כלבים ומאחרת, בכל פעם בחמש-עשר דקות, וזה לא לעניין. ממתי אני מאחרת? מה זה הדבר הזה בכלל? איך יכול להיות שאני – אני! מאחרת?

שלא אאחר לכם

שכן רוב שנותיי הייתי ידועה – בעיני עצמי לפחות – בתור זו שתמיד תגיע בזמן. מה תגיע בזמן: תגיע לפני הזמן. אפילו הרבה לפני הזמן. גם אם אני מגיעה הכי מרחוק ובתחבורה ציבורית. זה בכלל לא משנה, כי איחור הוא לא אופציה.
גנים הם לא מים, כמו שאומרים במקומותינו, ובתור נכדה לשתי סבתות מגרמניה ובת לשני מקדימים כרוניים, היה לי ברור תמיד שלא משנה מה – אני לא מאחרת. וככה מצאתי את עצמי תמיד היחידה שמגיעה למסיבה בזמן שנקבע, יושבת בדד ומחכה לכל מי שהבין שאם קבעו בעשר, זה אומר אחת-עשרה. מלחיצה את כולם להגיע בזמן לשדה התעופה, שיהיה לנו מספיק זמן להתייבש שם שלוש שעות. והכי גרוע, מנהלת מלחמות עם הדייג על פינוי הצימר בשעה שנקבעה ("הם לא מצפים לזה שייצאו בזמן!"; "זה לא משנה, שעה זו שעה!").

שלא תאחרו לי

שלא נדבר על כך שהייתי ידועה בכך שאני לא סובלת שמאחרים לי: פששש, איזה פרצופים חמוצים הייתי עושה לילדים שלי – וגרוע מזה – לחברים שלהם – כשהיו מאחרים להסעות שלי. זה נראה לי כמו חוסר כבוד משווע, זלזול בוטה בי ובתכניות שלי. כי אם זמן הוא החומר שממנו עשויים החיים, הרי שמי שמאחר לי וגורם לי לחכות, מבזבז לי את החיים. וזה בלתי נסבל. הרי בזמן הזה יכולתי לדחוף עוד משהו; להספיק עוד מטלה שמחכה לתורה. ובמקום זה אני צריכה לחכות? הו, לא. בשום פנים ואופן לא. קבענו? קבענו. איחרתם לי? הפרתם הסכם. נא לא להתלונן על הפרצופים החמוצים. אתם התחלתם.

טוב, בעצם אפשר לאחר לי

אבל איכשהו בזמן האחרון זה משתנה. לא בדיוק ברור לי איך. אבל אני הרבה פחות כועסת כשמאחרים לי, פחות נלחצת מזה, פחות מרגישה שזה זלזול. לא פעם אני מגלה שאני פשוט עושה חישוב מסלול מחדש: האם אני עדיין יכולה להיפגש אם הפגישה נדחית בחצי שעה? האם אני יכולה למשוך אותה הלאה, או שפשוט נקבע מחדש?
אני מוצאת את עצמי עניינית במקום נפגעת, וזה גורם לי לעוף על עצמי. איזה כייף להפסיק לחנך את כולם. איזה כייף להבין שמי שמאחר עושה את זה בעד עצמו ולא נגדי. תענוג.

היכולת לאחר

אבל השינוי הכי גדול הוא היכולת שלי עצמי לאחר. ואני קוראת לזה יכולת, כי זה מה שזה: האוטומט הפנימי, שהטיס אותי החוצה בזמן שנקבע בלי יכולת בחירה, כמו קוקייה שמציצה מהשעון על פי המנגנון המכני שלה – האוטומט הזה כבר לא אוטומטי.
אני עדיין אוהבת להגיע בזמן, אבל פתאום זה לא נראה לי קרדינלי. אולי בגלל שלוחות הזמנים שלי פחות צפופים מפעם: למדתי (בצער) שאי אפשר לתכנן משימות במרווחים של עשר דקות ביניהן. זה לא עובד. דברים גולשים, נוצר לחץ, ואם אני מנסה להיתלות בלוח זמנים כזה, בסוף הכל נופל.
ואולי זה בגלל שאני מבינה שזמן זו תוכנית, ושהחיים חזקים יותר מכל תכנית. ונכון, קביעת זמן היא הסכם, אבל גם הסכמים ניתן לשנות. בכבוד, בנימוס, אבל מותר להתחרט ולשנות (לפחות כל עוד מודיעים בזמן).שעון

לשחק יחד

כי כשאני נצמדת ללוחות זמנים, אני מאלפת את הזמן. אני כובשת אותו. אני מחליטה עליו, כמו שאומרים הילדים. ומכיוון שזמן הוא החומר שממנו עשויים החיים, זה מה שאני עושה לחיים שלי: כובשת. מאלפת. מכניעה.
וזו לא הפוזה שבה אני רוצה להתהלך בחיים: לא עוד. אני לא רוצה להכניע, אני רוצה לשחק יחד. אני לא רוצה לכבוש – אני רוצה להשתלב. ואם צץ משהו באותו רגע שמרגיש לי מתאים יותר, או חשוב יותר, מההסכם המקורי שעשיתי עם עצמי או עם אחרים – יהי כן.
ובמילים אחרות – אני רוצה להיות גמישה. להיות מאפשרת. אני מוכנה (עקרונית לפחות) לשלם את המחיר של להספיק פחות – אבל להיות קצת פחות נוקשה. כי אני לא רוצה להיות כל הזמן בעמדת המנצח, עם השרביט ביד: פה ושם – יותר ויותר – אני רוצה לעצור, ולהקשיב למוזיקה של החיים. אני רוצה להיות מדויקת עם עצמי, גם אם זה אומר לדייק פחות בלוח הזמנים.
כי שם, ממש שם, נמצא הטיימינג המושלם.

נ.ב. 1: ואם נמאס לכם להיאבק עם הזמן, ונמאס לכם להילחם בדחיינות ובלוחות הזמנים הבלתי אפשריים שלכם; אם דד ליינים עושים לכם סחרחורת – מוזמנים לטיפול תטא. יחד נמצא לכם את האיזון בין עשייה למנוחה, בין עכשיו לאחר כך.

נ.ב. 2. שיר. לי' שיודעת לעשות את האיזון הזה

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, זוגיות, כללי, תטא הילינג, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.