לילה אחרון

כמה שלא נתכונן לפרידה, זה לא באמת יעזור (אבל משהו אחר אולי כן)

אומרים שאירוע טראומטי משנה את החיים. גורם להם להתחלק ל"לפני ואחרי". אומרים שאנשים משתנים בעקבות אירועים כאלה. אצלי זה לא קרה, ואולי חבל. אם אני מסתכלת על התאונה שעברתי לפני שמונה חודשים, שטלטלה ובלבלה אותי, אני מגלה שהחיים שלי לא שונים בהרבה. חוץ מדבר אחד: בכל פעם שאני יוצאת מהבית לנהיגה, אפילו קצרצרה, אני נפרדת מכולם בנשיקה.

אני יודעת, זה נשמע דרמטי. אולי זה באמת דרמטי. אבל לפני שמונה חודשים יצאתי להקפיץ את הילד לחוג, והגעתי לבית החולים. היה לי מזל מטורף, שעד עכשיו קשה לי לפענח, שחזרתי בכלל הביתה. באותה מידה יכולתי גם לא לחזור. אז עכשיו אני נפרדת. בכל בוקר, בכל יציאה. שלא יתפסו אותי לא מוכנה.

כשהרצפה נפערת

כבר כתבתי כאן לא פעם כמה אני לא מחבבת פרידות. הבא בתור ברשימת ה"לא מחבבת, תודה" שלי, הוא הפתעות. והכי הכי אני שונאת – שנאה מרה, כועסת – פרידות שבאות במפתיע. בלי זמן להתכונן אליהן. כאילו, רגע, חכה שנייה – תן לומר שלום, להתחבק עוד פעם! או לפחות להתכונן, לבנות איזה ריחוק הדרגתי, אירוניה, סרקזם, הפחתה בערך, משהו. אפילו קטן. משהו שיגן עלי מכאב הקריעה.

כי לפרידות מתוכננות אני יודעת להיערך. יודעת לשים רגל אחרי רגל על סלעי ההיגיון. כף רגל אחת על "זה לא מתאים" ושנייה על "זה לא הזמן". ואז, שוב, בעדינות, על "אולי עדיף ככה".

אבל פרידה מפתיעה גורמת לי לחוש שאני נופלת. כמו בתכנית האיומה הזאת "לעוף על המיליון", הרצפה פוערת את פיה באחת ובולעת אותי. ואני צריכה לשלוח מהר ידיים ורגליים, להיאחז במשהו, רק לא להתרסק.

ואחר כך, עסוקה שוב ושוב בשאלה הטורדנית: ואם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה שנדבר, שנתחבק, שנצחק, האם הייתי עושה משהו אחרת?

אותי לא יפתיעו

כל כך אני שונאת פרידות מפתיעות, שלא פעם אני לא נותנת להן להתרחש. הו, לא, אותי לא יפתיעו. אם אני רק מזהה סימני התרחקות, אני עוצרת מייד, מחשבת מסלולים מחדש ומחליטה: מכאן אני יורדת. אני אקבע את העיתוי והמקום. בלי הפתעות, ובלי המשכים בלתי ברורים. אני מוצאת הדים לגישה הזו בקליניקה, אצל נשים חזקות שאומרות לי: "אותי לא עוזבים", "אני תמיד עוזבת קודם".

רק שלפעמים הפחד הזה גורם לי להביא על עצמי בעצמי ניתוקים בלתי הכרחיים, רק כדי לא לחוש את חוסר הבהירות. לא להיות אף לא לרגע באזור הביניים האפור והמפחיד, שבו אין מספיק אור כדי לראות איפה אני דורכת.

שלא ייקרע באחת

זה קשור לשליטה, כמובן. איך לא. לצורך שלי להיות אקטיבית, לנהל עניינים, ובעיקר לצורך שלי לשמור על עצמי. לשמור על הלב שלי, שלא ייקרע באחת. כאילו אני עושה לעצמי טובה.

רק שביני לבין עצמי אני יודעת שאני לא. לא באמת. כי פרידות מאנשים אהובים בגלל התרחקות והשתנות אולי יקרו ואולי לא יקרו. בקשר עם אנשים אהובים יש אזורים אפורים. תמיד יש. אבל אם כל סימן קטן של התרחקות וכניסה לאזור אפור מפחיד אותי עד ניתוק, הפרידות יקרו גם אם הן לא חייבות לקרות. כי אני אמהר ואחתוך, אגרום לעצמי כאב לב שלא היה חייב להיות שם בכלל – אם רק הייתה לי קצת יותר סבלנות, אם רק היה לי קצת יותר ביטחון לשאת את ה"נפרדות לדק" למען ה"נפגשות לעד".

זה לילה אחרון

ויותר מזה: את הפרידות המפתיעות באמת, אלה שלא באות מתנודות לבם של אנשים, אלא מהטיפות של החיים שנופלות על כולנו בלי הודעה מוקדמת, אני ממילא לא יכולה למנוע. ושום הכנה מוקדמת לא תגרום להן להיות מרסקות פחות.

כי האמת היא שאני לא מכינה את עצמי לפרידה באמצעות נשיקות ליד הדלת. רק מכירה בקיומה הבלתי נמנע של האפשרות. בידיעה שבכל רגע ורגע הכל יכול להשתנות ולהתהפך. ואם כבר, אולי עדיף שאכין את עצמי לפרידה שלי על ידי כך שאזכור שבכל רגע זה יכול להיגמר. שאתנהג כל יום כאילו זה יום אחרון, כאילו כל לילה זה לילה אחרון.

לחיות את החיבור

להפסיק לחפש את הסימנים לפרידה הממשמשת ובאה. לא להתכונן לקראתה. לא להרחיק את עצמי לאט ובעדינות. אלא להיפך: לחיות את החיבור. לחוש אותו בכל נפשי ומאודי. לדעת שזמן היחד הוא מוגבל תמיד. ולכן מוטב שאיהנה ממנו כל עוד הוא קיים. ולדעת שכשהפרידה תבוא היא, אבל לא אני הבאתי אותה. אני הייתי שם לגמרי – ביום האחרון ובלילה האחרון, בשעה האחרונה וברגע האחרון, אפילו בלי שידעתי שהם כאלה.

נ.ב. 1: ואם גם לכם יש פחד עמוק מפרידות; אם גם אתם מאלה ש"עוזבים לפני שיעזבו אתכם", שמגיבים בנתק על כל סימן של התרחקות, שמנסים תמיד להתכונן לרע מכל (על ידי דאגות למשל – מנגנון רב עוצמה שגורם לנו לחוש בשליטה כוזבת, ומספר לנו שאם נתכונן זה יכאב פחות) – מוזמנים לטיפול תטא הילינג. כי הדריכות הזאת לא מביאה איתה שום דבר טוב. רק אובדן אנרגיה, אובדן אהבה, אובדן העכשיו.

נ.ב. 2. תודה לש' שטלטל אותי בשיר הזה. ולר', אחד החברים הטובים באמת שעשיתי לי בשנים האחרונות, הפוסט הזה מוקדש לך (קצת מזכיר את הפרברים, נכון?).

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, זוגיות, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.