ללא תמונה

למה דווקא בשיא היופי הפסקתי לצלם

דווקא בגן היפני הפסקתי לצלם. פשוט הנחתי את הטלפון בכיס המעיל, למרות – ואולי בגלל – כל היופי שהיה סביבי.
זה כבר היה אחרי שבוע בערך ביפן, עם קבוצה של "מסע נשי" שלקחה אותנו מיופי אחד ליופי אחר, וכולנו צילמנו כל הזמן כמו מטורפות, כי איך אפשר להפסיק ואולי להחמיץ איזו תמונה מצוינת. ודווקא שם – בגן שש ההרמוניות, בין המים לסלעים ולעצים, מתחת פריחת הדובדבן, עצרתי. לא יכולתי לצלם.
***
בבוקר עוד ירד גשם שוטף, ומישהי בקבוצה זרקה לי: "אז יאללה, תעשי לנו תטא הילינג של מזג אוויר, שלא יהיה לנו גשם בגן היפני". ועשיתי, וקיוויתי שבאמת ייפסק הגשם ולא אצא פארשית מול כל הקבוצה, שרק רגע קודם סיפרתי לה על נפלאות התטא כמקל קסמים שימושי.
ואז הגענו לגן, והעננים השחורים נשארו בשמיים, עושים את הצבעים של הגן עוד יותר חיים, אבל הגשם פסק. ופתאום משום מקום התחילה לנשוב רוח חמה – חמה ממש! וסחפה איתה את הפרחים שעל עצי הדובדבן, מורידה עלינו שלג של פריחה לבנה.
וזה היה כל כך יפה, כל כך מושלם, שכל מה שעבר לי בראש הוא תודה על הקארמה שלי שהביאה אותי לרגע ההוא, בגן היפני, תחת פריחת הדובדבן שעפה ברוח.

יופי של סוף

אבל אז פתאום קלטתי שהיופי הזה, האביבי כל כך, הוא בכלל יופי של סוף. מה שראיתי הוא מותו של כל פרח שהתעופף ברוח. בשיא יופיו. ופתאום הרגשתי בכל הגוף את קוצר הזמן. את השנייה הבודדת שבין האביב לקיץ, שבין הפריחה לכמישה.
והבנתי שאין לי זמן לצלם. לא באמת. אני רק צריכה לעצור ולחוות ולגמוע את היופי שמסביבי. רק לקלוט אותו בעיניים ובגוף. אפילו לא לנסות לצרוב אותו בזיכרון. לא לעשות כלום. רק להיות שם.

כשהכל שלם ונמשך

כי ממילא אין טעם. ממילא אין שום סיכוי לאחוז בעיניים את כל זה. לא כשהכל כל כך שלם, לא כשמסגרת ההסתכלות הצרה של המצלמה רק קוטעת את מה שבמציאות נמשך ומשתנה ומחובר לכל דבר אחר. לא כשלא משנה איך תחתכי, תקבלי תמונה קטועה.
ולא כשהמטרה היא לשמר את היופי הזה; לצלם כדי שיישאר לך; לצלם כדי להיאחז; לצלם כדי לספר. והרי הרגע הזה דיבר כולו חד-פעמיות. רגע אחד הפרחים עוד היו על העץ. רגע אחר הם כבר היו באוויר.
ובעיקר, לא כשהזמן כל כך קצר וחטוף. עד שתוציאי את המצלמה, עד שתתפקסי, צ'יק וזה איננו.
ופתאום חשבתי על כך שעצם הוצאת המצלמה היא מין רפלקס מותנה, שאומר: "יש פה משהו ששווה הסתכלות". דרך ההחלטה לצלם אנחנו מעידים על החשיבות של הרגע; על היופי במקום, על המיוחדות בסיטואציה.
והרי אם יש בהם את כל אלה, לא חבל לבזבז את הזמן על צילום, במקום להיות שם לגמרי?
(אני כותבת ונזכרת שבהופעות של הילדים שלי אני כבר שנים לא מצלמת. לא יכולה להיות גם בצילום וגם בהופעה. אז אין להם תיעוד, אבל יש להם אמא שהייתה שם לגמרי).
***
ואחר כך חשבתי שזה ככה לא רק בצילום של גם יפני, אלא גם בחיים.
שכל ניסיון לדבר על בעיה או על עניין או תובנה הוא בהכרח הסתכלות מזווית קטועה וחסרה. הוא תמיד לקלוט חלק מתוך השלם; תמיד לא לראות את התמונה הגדולה.
וגם – שכל ניסיון לשמר חוויה נידון לכישלון. הרי הכל זז, משתנה, חולף. והניסיון להיאחז בו הוא חסר תוחלת.
ובעיקר, כך חשבתי, שכל דבר – יפה ככל שיהיה, מרגש ככל שיהיה, אהוב ככל שיהיה – נגוע במגעו של הסוף.
וככזה, הוא דורש התמסרות מוחלטת.
רק להיות שם עכשיו. עד הסוף.
רגע לפני שהצבע מתחלף.
רגע לפני שהפרח נושר.
רגע לפני שמשהו מת, ומשהו חדש מתחיל.
הרגע הזה, שבשבילו עבדתי גלגולים שלמים.
והוא מושלם כמו שהוא.
עד הרגע הבא.

נ.ב. 1. כמה תמונות שצילמתי בכל זאת לפני שהפסקתי לצלם 🙂

20160407_134036

 

 

 

20160407_141425

 

 

 

 

 

20160407_134513

 

 

 

 

נ.ב. 2. מוקדש לבנות מסע נשי יפן 2016

 

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית, תטא הילינג, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.