ללכת עם הלב שלך בחוץ – שיעור מס' 2

הורות כקורס התפתחות אישית, שיעור #2: להיפרד מאשליית השליטה

להיות הורה, זה ללכת כל הזמן עם הלב שלך בחוץ.
ככה, מתרוצץ לו בגינה ובבית הספר ובצבא, בלי הגנה.
וזה הלב שלך, כן? הלב שלך, שבלעדיו אתה לא יכול לנשום. שבלעדיו את לא מסוגלת לחיות.
ואין לך שום יכולת לשמור עליו 24/7.
וזה הלב שלך, כן?
ובכל זאת, את נאלצת לשחרר.
***
כל התורות הרוחניות הגדולות מטיפות לנו לשחרר.
לשחרר – במובן של לשחרר שליטה בעולם; או נכון יותר, לשחרר את אשליית השליטה בעולם.
שהרי אם אנחנו חושבים על זה רגע ברצינות, אין לנו שליטה בגורלנו. אפילו לא לשנייה.
בכל רגע ורגע, משק כנפי פרפר עלול למוטט את המבנה של חיינו שבנינו בדי עמל.
תאונות מתרחשות. מחלות מגיעות. אנשים אוהבים אותנו ועוזבים אותנו, ולהיפך. אנחנו נתקלים באינסוף רגעים שבהם החיים מתעקשים שלא להתנהל לפי התכניות שלנו.
ובכל זאת אנחנו לא מסוגלים לשחרר. רובנו לפחות ממשיכים להיתלות באשליית השליטה: עושים ביטוחים. מתכננים תכניות חומש. משקיעים בתכניות חיסכון. הכל כדי לחוש שיש לנו איזושהי שליטה בעתיד.
***
ודווקא ההורות, מכל הקורסים הרוחניים שבעולם, מאלצת אותנו להתמודד עם הרצון לשליטה, מאלצת אותנו להיפרד מאשליית השליטה.
כי זה הלב שלנו, שמתרוצץ בחוץ. והוא חשוף למטפלות לא נעימות במעון ולחיידקים במרפאה ולנשיכות בצהרון ולדחייה בחצר בית הספר.
ואין, אין, אין שום דרך שנוכל לשמור עליו מכולם.
וגם אם היינו יכולים, שום ילד סביר ונורמלי לא היה מסכים לזה: ילדים נלחמים בכל כוחם כדי לא להיות נשלטים (לא פעם, בהדרכת הורים, כל מה שצריך זה לתת לילד לבחור קצת יותר, ומאבקי הכוח נפסקים) .
***
ילדים אוהבים להיות חופשיים.
חופש הוא חלק מהמהות שלנו.
ולכן בני זוג כועסים כל כך כשנדמה להם שמנסים לקחת מהם את החופש,
ובגלל זה ילדים נאבקים כל כך כשנדמה להם שמנסים לקחת מהם את החופש.
כל ניסיון הורי לשלוט בחייו של ילד נידון לכישלון: מה שנקבל זה ילד מתנגד, מסתיר, מעמיד פנים, או הכי גרוע – מרצה.
***
וכך, ככל שהילדים שלנו גדלים, אנחנו נאלצים להיפרד עוד ועוד מאשליית השליטה.
לפעמים זה כל כך מפחיד אותנו, שאנחנו מנסים לשלוט עוד יותר בכוח: להחמיר את הכללים. להקשות את הגבולות. לעמוד כחומה בצורה מול הניסיונות הכושלים של הילד לנהל את חייו על דעת עצמו.
אבל זה לא עובד.
בסוף אנחנו נאלצים לשחרר.
גם אם הוא שכח לקחת את הכריך לבית הספר.
גם אם היא מתעקשת ללבוש את שמלת הצמר החמה ביום חמסין.
גם אם היא רוצה ללכת למסיבה ביום הכי גשום בשנה.
גם אם הוא בוחר ללכת ליחידה קרבית ומסוכנת נורא.
אנחנו נאלצים לתת לילדים שלנו ללמוד לנהל את חייהם כמו שכולם לומדים, כמו שגם אנחנו למדנו: לנסות ולטעות. ליפול ולקום. לסבול תסכול ורוגז ודחייה.
אנחנו נאלצים לשחרר את אשליית השליטה.
***
אבל כשאנחנו מוכנים לקבל את זה שאין לנו שליטה בחוץ, קורה דבר נפלא פתאום: אנחנו מתפנים להבין שיש לנו משהו טוב יותר משליטה: קוראים לזה השפעה.
כי אם שליטה מנסה להפעיל כוח על משהו "שם בחוץ", השפעה מבינה שלא צריך שום כוח: כי לכל דבר שאנחנו עושים או חושבים, יש אדוות בחוץ.
אנחנו מבינים שאנחנו לא צריכים לשנות שום דבר "שם בחוץ": מספיק לשנות את התדר של עצמנו, וכל העולם משתנה.
***
זה מה שמבין האבא שרתח עד לפני דקה, ונשם עמוק, ואמר לילד שלו: "בוא נדבר על זה".
זה מה שמבינה אמא שבמקום לצעוק על הבת שלה שמסוכן לנסוע ביום כל כך גשום למסיבה, בוחרת לשתף אותה בשקט: "את יודעת, אני פוחדת".
זה מה שמבינים ההורים כשהם מקשיבים עד הסוף במקום להתפרץ.
כשהם שואלים במקום להודיע.
כשהם מפסיקים להיאבק עם הילד, ומתחילים לדבר איתו.
***
ובגלל זה הורות היא קורס התפתחות אישית כל כך מוצלח: כי הסיפוקים הם מיידיים.
מייד כשאנחנו משנים את התדר שלנו משליטה להשפעה, נהיה לנו שקט.
המאבקים נפסקים.
וטוב לנו, טוב לנו יחד.

 

בתמונה: החופש בהתגלמותו (צילמה: @lily rozen Zohar)