למה זה כל כך קשה?

פוסט ובו ידובר: עם שיחות פילוסופיות על הילדים, על בולי עץ באמצע הכביש ועל נומרולוגיה קבלית

בזמן האחרון אני מנהלת דיונים על המושג "קושי" עם הבן שלי. הוא מספר לי כמה קשה ללכת לבית הספר וכמה קשה כל הזמן להקשיב למורה ולעשות שיעורים, ואני מסבירה לו, מאד בפשטות, כמו שמסבירים לילד בן שבע: "קושי, בני, הוא הדרך שלנו לעבור התפתחות פנימית ולהפוך לחלק ממעשה הבריאה".
מכיוון שהוא ילד בן שבע סופר אינטליגנטי, הוא מקשיב, מהנהן, ואז אומר: "טוב, הבנתי, אבל את מפריעה לי עכשיו לראות בוב ספוג, וזה פרק שאני ממש אוהב".
"כל כך קשה להיות אמא, לעזאזל", אני אומרת לעצמי מאוחר יותר. "מילא זה שהילדים תופסים את כל הזמן הפיזי שלך, וממלאים אותו בדברים כמו בישול, הסעות לחוגים וכביסה. אבל גם כל הזמן צריך להקשיב, ולמצוא פתרונות, ולדבר איתם על החיים, ולהקנות להם ערכים. אוף, למי יש כוח!"
עצמי הייתה עונה לי, כמובן, אבל אחרי הסיפור עם הכרית בשבוע שעבר, היא קצת מפחדת. לכן עוברות שעה-שעתיים עד שאני תופסת את ההקבלה המקסימה שאתם תפסתם מייד: שההבדל היחיד ביני לבין הבן שלי, זה שאני לא רואה בוב ספוג.

לא באנו ליהנות

כי הבן שלי ואני באמת מתחבטים באותה שאלה אמיתית, הרת גורל: מה הקטע עם הקושי? למה בכלל אנחנו צריכים אותו?
באופן טבעי, רובנו מתייחסים לקושי, מכל סוג, כאל מכשול: משהו שמפריע לנו לעשות משהו אחר; כמו בול עץ שמונח לנו באמצע הדרך, ולכן צריך להזיז אותו, לפתור אותו, או במקרה הגרוע, להכחיש אותו.
חברתי החכמה כרמל, עורכת "מנטה", אמרה לי על זה פעם משפט מעניין: שהיא הבינה שהעבודה שלה היא לא לכתוב / לערוך / לנהל, אלא לפתור בעיות. זה בעצם התפקיד שלה. הבעיות הן לא מכשול – הן הדבר עצמו. במילים אחרות, זה לא שבול העץ מפריע לה לעבור את הכביש: היא הגיעה לכביש במיוחד כדי להזיז אותו.
ב"שיטת המגירות" אומרים דבר דומה: הקושי לא נמצא כאן במקרה. עקרונית, אלוהים היה יכול ליצור עולם נטול קושי (ואולי אפילו לקרוא לו בשם יפה. נגיד, גן עדן?). הסיבה שאנחנו פה ולא שם, נתקלים בבעיות על ימין ועל שמאל, היא לא שחטאנו איזה חטא גדול, אלא משום שההתמודדות עם הקושי היא הכלי הטוב ביותר שלנו לגדול.
קושי תמיד מאלץ אותנו להתאמץ. להמציא שיטה חדשה או רעיונות חדשים, או לאמץ תכונה שלא הייתה אצלנו קודם (למשל: סבלנות או הקשבה). וכמו שהשרירים שלנו מתפתחים כשהגוף מתאמץ, ככה הנפש. מול הקושי, משהו קורה לנו. אנחנו משתנים. כמו שניסיתי להסביר לבן שלי, מול הקושי אנחנו הופכים לחלק ממעשה הבריאה: אנחנו יוצרים משהו חדש, וכך בו זמנית נוצרים מחדש.

מה קשה?

מה שמעניין בעניין הקושי, הוא שלכל אחד קשה משהו אחר. תבקשו ממני לכתוב 1000 מילה בחצי שעה (טוב, אל תבקשו, ממילא אני עושה את זה). קלי קלות. אבל לנהוג ממצפה הילה עד עכו? זה כבר קשה. אני מסתכלת על חברותיי הטובות, כל אחת מהן נהגת שודים מדופלמת, ולא מבינה איך אפשר.
למה זה ככה? מפני שקשה לנו בדיוק איפה שאנחנו קשים. אם נדמיין את עצמנו בתור אנרגיה שמוקפת מעטפת של גוף ומחשבה, יהיה קל יותר להבין. כל עוד המעטפת שלנו רכה וגמישה, נוכל להסתדר עם כל מכשול: לעבור דרך פתחים צרים, לעקוף בולי עץ באמצע הכביש. אבל אם יש נקודה מסוימת במעטפת שלנו שהתקשחה ואיבדה את הגמישות – שם אנחנו בבעיה. שם כבר נצטרך דלת פתוחה לרווחה וכביש נקי ממהמורות כדי לעבור. ואם קושי חוסם לנו את הדרך? נישאר תקועים.
במילים אחרות, קושי הוא לא משהו חיצוני: הוא תמיד עניין פנימי. כשקשה לנו, סימן שהתקשחנו. ועם ככה, כל שעלינו לעשות הוא להתרכך, להגמיש את המחשבה ואת התחושות.

מתי קשה?

אבל איך מתרככים? אחת הדרכים המרכזיות לרכך את הקושי, היא להפסיק להסתכל עליו כגוש אחד גדול, ולפרק אותו לפירורים קטנים. כן, בדיוק כמו שאנחנו לא מנסים לחתוך עץ במכת קראטה אחת (הקטע היחיד שראיתי מ"האח הגדול" השנה. היה מבדח) אלא מעדיפים לנסר אותו מילימטר אחרי מילימטר.
ברוב הדברים שאנחנו חווים כקשים, אין קושי אמיתי בכל רגע נתון. כשאני נוהגת באוטו, אין הבדל בתחושות הממשיות שלי, בין אם אני נמצאת קילומטר אחד ממצפה הילה, או 30 קילומטר ממנו. רק כשאני מסתכלת מרחוק על הנסיעה כולה כ"גוש", היא נראית לי קשה – כלומר, לי יש מקום נוקשה בכל מה שקשור לנסיעה למרחקים. כשאני צריכה לכתוב כתבה ארוכה ומורכבת במיוחד, אין קושי מיוחד בכל אחד מהראיונות, ואפילו בכל מילה שאני מניחה על הדף. רק המחשבה על 3000 המילים המצפות לי הופכת את העבודה לקשה עבורי. אין לי שום בעיה להכין ארוחת בוקר, לקפל כביסה או להציב גבול לילדים. זו רק המחשבה על אלפי הפעמים שבהן אצטרך לחזור על כך שמכווצת לי את הבטן לגוש נוקשה.
כך שהדרך המרכזית לרכך את הקושי היא להישאר ברגע עצמו, בלי לרוץ במחשבות קדימה. לעשות את הצעד הראשון במה שקשה לנו בלי לחשוב על מה יידרש מאיתנו בהמשך, ובלי לעסוק בתוצאה. זה נשמע פילוסופי, אבל האמת היא שמדובר בכלל מעשי לחלוטין. במקום לחשוב על המסע, לחשוב רק על הצעד הקרוב, ואז על זה שאחריו. אולי נגיע, אולי לא. מה שחשוב הוא שבינתיים השרירים שלנו מתחזקים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, אנו עוברים במהלך חיינו ארבע תקופות שונות, המכונות "פסגות". כל פסגה כזו מאופיינת במספר מסוים, שמחושב על פי תאריך הלידה שלנו, שדוחף אותנו למלא ציווי מסוים: ללדת, לנהל, לטפל, לעשות עסקים ועוד.
לצד הפסגות, מתייחס האבחון הנומרולוגי למספרים נוספים, המכונים "אתגרים". לכל פסגה יש אתגר משלה: מספר שמורה כיצד יש לבצע את הציווי הכתוב בה. למשל, הצירוף של פסגה 1 עם אתגר 2, משמעו: "עליך לעסוק בניהול או לפתוח עסק עצמאי (1), ועליך לעשות זאת בסביבת נשים וילדים וילדים, ו/או ליצור זוגיות, ו/או להפגין רגישות, טקט, כישורים דיפלומטיים ושיקול דעת (2)".
למרבה הפלא, נומרולוגים ותיקים מגלים לא פעם שהאתגר אינו רק הוראה לאדם כיצד לבצע את הפסגה, אלא גם כשמו כן הוא: אתגר, משהו שקשה לעשות במיוחד באותה תקופה. במילים אחרות, סביר להניח שאותו אדם עם אתגר 2 יתקשה במיוחד להפגין רגישות וטקט, או להיות זוגי – כפי שהצטווה באתגר.
וזה אולי היופי בתפיסה של נומרולוגיה קבלית: היא בעצם רומזת לנו שהדבר שהכי קשה לנו לעשות – הוא הוראת הביצוע שלנו. רק על ידי עשייה נפרק את הקושי. רק על ידי ביצוע שקדני, צעד אחרי צעד, נצמח, ונגיע לפסגה.

והנה מערכון מקסים של החמישיה הקאמרית, בדיוק בנושא הזה:

פטפוטי ביצים

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.