לסגור את מחלקת הדרמה

(או: ארבע שאלות שמפרקות כל דרמה, מוצלחת ככל שתהיה)

בצעירותי (שלא להזכיר את ילדותי), הייתי דרמה קווין רצינית. אחת הטובות, אם יורשה לנחתומית להעיד על עיסתה. כל אירוע העיר בי עלבונות, סערות רגש, כאבים רדומים. הייתי מגיבה לחילופין בהתפרצויות כעס, בנתק או בפסאדה המדויקת (שבה עשיתי התמחות מיוחדת) של קדושה מעונה.
עם השנים למדתי לעבוד על זה, כמו שאומרים אצלנו בעדה. לנסות להחזיר את עצמי למציאות. לפעמים זה הלך יותר. לפעמים פחות.
היום, בעבודה שלי בהדרכת הורים ובטיפול, אני פוגשת דרמות על בסיס יומיומי. אני כבר יודעת מתי דרמה מתקרבת לפי סימן ההיכר הכי ברור שלה: המון פרטים. אדם השרוי בעיצומה של דרמה חייב לספר את כל הפרטים: מה ההוא אמר, ואיך עניתי לו, ואז מה הוא עשה, ו… אה, שכחתי, הוא אמר גם את זה…
הדרמה, מעצם טיבה, חייבת פרטים: חייבת תפאורה ססגונית ומדוקדקת. לא מתאים לה הקו הפנימי הלקוני, היבשושי, שאליו מגיעים כשמצליחים לפרק את הדרמה, ולראות את המציאות נכוחה: פשוט נעלבת. כעסת. רצית משהו אחר. הנה – אלה העמודים שעליהם תלויה התפאורה. פשוטים וחיוורים וחסרי תואר והדר.

שם בחוץ

עוד מאפיין בולט של הדרמה הוא חוסר האונים. הדרמה תמיד קשורה למשהו שקרה "שם בחוץ", ו"עשה לנו משהו".
רוב הדרמות שאני פוגשת קשורות לאנשים אחרים: מישהו אמר לנו. עשה לנו. התעלם מאיתנו. לא ספר אותנו. הכאיב לנו
אבל יש גם דרמות שנובעות מתאונות, או מבעיות בריאות, למשל: במקרה הזה מי ש"עשה לנו" הוא הגוף שלנו, או אלוהים. כך או כך אנחנו מתריסים, כועסים, מרגישים חלשים וחסרי אונים. שהרי אם מה שקרה לנו קרה "שם בחוץ", איזו יכולת יש לנו לצאת מזה?
וכך, חוסר האונים מתורגם להתנגדות פנימית למציאות: "זה לא היה צריך להיות ככה", "זה לא בסדר שזה קרה", "אני שונאת שזה קורה לי".
ומכיוון שהמחשבות שלנו נוטות בדרך כלל להביא את החברות שלהן, עד מהרה אנחנו מוצאים את עצמנו בלופ אינסופי של מחשבות דרמה, שבהן אנחנו ממשיכים לנהל (בתוך הראש שלנו, כן?) דיאלוגים בלתי נגמרים עם אף אחד.

ארבע שאלות

אבל ממש לאחרונה גיליתי איך לפזר את הדרמה. בבת אחת. בלי שום סיכוי להמשיך אותה. והדרך הזו מורכבת מארבע שאלות פשוטות (ביירון קייטי, מאחורייך) שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה את רוצה? מה חשוב לך? מה את מוכנה לעשות בשביל זה? איזה מחירים את מוכנה לשלם?

1. מה את רוצה? זו אולי השאלה הכי חשובה שיש. היא מפנה את התודעה שלנו, כמו זרקור ממוקד, אל מה שאנחנו רוצים שיקרה – במקום אל מה שקרה ולא מצא חן בעינינו. אל מה שקשור בנו במקום במה שקשור במה שקורה "שם בחוץ". אל מה שבתחום היכולת שלנו להשפיע.
מה שכן, לשאלה הזו יש סייג חשוב: כשאנחנו עונים עליה, אסור לנו לומר "אני רוצה שהוא", "אני רוצה שהיא", או אפילו "אני רוצה שאנחנו". כי כשאנחנו רוצים שמישהו אחר יעשה משהו (יפסיק להרעיש… ידבר בנימוס… יכבד אותי…), אנחנו שוב נכנסים לחוסר האונים ולתלות שייצרו את הדרמה מלכתחילה. לכן, מותר לענות רק דבר אחד: מה אני רוצה? בדרך כלל התשובה תהיה קצרה להפליא: "אני רוצה שקט". "אני רוצה הרמוניה". "אני רוצה להחלים". "אני רוצה לישון".
(הערת עבודה: אם קשה לנו לצאת מה"אני רוצה שהוא", תשאלו את עצמכם: לשם מה אתם רוצים שהוא יעשה את הדבר המסויים הזה? מה תרגישו כשהוא ינהג לפי רצונכם? התחושה הזו, היא הדבר שאתם רוצים).
2. מה חשוב לך? כאן נכנסים הערכים שלנו, שהיינו רוצים שהם אלה שינהלו את הסיטואציה. למשל, אם אני רוצה שקט ושלווה במערכת יחסים מסויימת, כאן המקום לחשוב על הערכים שהייתי רוצה שינהלו את ההתמודדות שלי: כבוד. עדינות. איכפתיות. התחשבות. השאלה הזו בעצם מקצה את גבולות הגזרה שלנו; מזכירה לנו איזה אדם היינו רוצים להיות בתוך הסיטואציה, קשה ככל שתהיה.
3. מה את מוכנה לעשות בעניין? וכאן אנחנו נכנסים לעובי הקורה. מסתכלים לעצמנו בעיניים, ושואלים ביושר: מה את מוכנה לעשות כדי להשיג את מה שאת רוצה? איזה מאמצים את – את ולא מלאך, את ולא שרף – מוכנה להשקיע?
וזה הרגע שבו התלות שלנו נעלמת, והאחריות מתחילה לבצבץ. השאלה הזו הופכת אותנו להיות אקטיביים, אופרטיביים, במקום להמשיך להתלונן. חשוב בשלב הזה לפתוח את הראש לגמרי, ולחפש מכסימום דרכים יצירתיות להשיג את הדבר המסוים שאנחנו רוצים.
וגם אם לפעמים ה"דבר" נראה בלתי מושג (כמו למשל – כשאנחנו חולים ורוצים בריאות, שלא נראית לעין כרגע, או כשאנחנו בעיצומו של מאבק בינאישי בלתי נסבל ולא רואים איך תגיע הרמוניה), חשוב להמשיך ולשאול: איזה דברים אנחנו יכולים לעשות שיקדמו את הרצון שלנו – אפילו בטיפונת?
4. איזה מחירים את מוכנה לשלם? וכאן, אחרי שפתחנו את הראש ומצאנו דרכים שבהן אנחנו עצמנו יכולים לפעול בעצמנו ("מה יקרה אם אהיה יותר נעימה כלפיו, למרות שלא מגיע לו?" "מה יקרה אם אתעלם מהחולי ואקדיש את זמני לשמוח?" "מה יקרה אם פשוט אעזוב את מערכת היחסים הזו?") – מגיע שלב המיון. בשלב הזה אנחנו שואלים ברצינות: האם את מוכנה לשלם את המחיר של ויתור על מערכת יחסים? או על ויתור על האגו שלך? האם את מוכנה להיחשב מטורללת בעיני כולם? איזה מחיר את מוכנה לשלם – ואיזה לא?

סגירת מחלקת הדרמה

ואחרי ארבע השאלות הללו, מחלקת הדרמה נסגרת מאליה. כי מה משנה מה הוא אמר או עשה, אם בסופו של דבר השאלה היא איך את עצמך פועלת? מה זה משנה מה עשו לך, אם השאלה המשמעותית היא – או.קיי, ומה את עושה בתגובה? איך את בוחרת לפעול? לחשוב? לדבר?
יש מחיר לוויתור על הדרמה: כשאנחנו מוותרים עליה, העולם פחות מרגש ופחות קולני. באין דרמה, אנחנו פחות יכולים להיות צודקים. באין דרמה, אנחנו פחות יכולים להיות מסכנים.
אבל הפרס, הו, הפרס. הפרס הראשי הוא שבאין דרמה, אנחנו חוזרים להיות שחקנים ראשיים, שלא לומר – כותבי התסריט.
ועל זה כבר מגיע לנו אוסקר.
נ.ב. אני יוצאת לחופשת הקיץ שלי. אחזור לטיפולים ולהדרכות הורים באמצע אוגוסט. מאחלת לכולנו קיץ נטול דרמות, ועם המון דגים בים.

נ.ב. 2. גם האמת, גם הבדיה, מה שהיה כמו לא היה

פורסם בקטגוריה בריאת מציאות, הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.