לעשות חיים

ביטוי עצמי. זה מה שמביא לנו בריאות, שמחה ומימוש. עכשיו השאלה היא רק איך להעז

את החודש האחרון, שלא כתבתי בו, ביליתי בין השאר בקריאת ספרי החלמה: כל הספרים האלה שמספרים איך כנגד כל הסיכויים. ההוא שהתחיל למדוט, ההיא שעזבה את העבודה, ההוא שאף רופא לא הבין איך ולמה הוא הבריא. הרגשתי שאני חייבת להבין את העניין הזה, של בריאות וחולי. למרות שאצלי הכל בסדר, (באמת!) ממש דחוף לי להבין את העקרונות. כי אלוהים, אני רוצה לעזור. לי, לאהובי נפשי, לאנשים שמגיעים אלי לטיפול. ובשביל זה, כך אני מרגישה, אני צריכה להבין.
***
וכך נפל לידי (כלומר, שלפתי אותו מהמדף בחנות) הספר "סרטן כנקודת מפנה" של ד"ר לורנס לה שאן: פסיכותרפיסט שטיפל בחולים חשוכי מרפא בדרך הפסיכולוגית הרגילה, וראה שהם ממש אוהבים את הטיפול – אבל לא מראים שום שינוי בהרגלי התמותה. ואז הוא התחיל לטפל אחרת: לעזוב את הפתולוגיה, את מה שעקום ושרוט, ולהתמקד במה שבריא ועובד.
במקום לחזור לעבר, הוא שאל את המטופלים שלו שאלות על העתיד – שאלות כמו: "אם היית מקבל שנה במתנה, שבה יכולת לעשות כל דבר שעולה על דעתך, מה היית עושה?" או: "אם היה מתברר לך שיש גלגולים, ואתה יכול לבחור איך להיוולד בגלגול הבא – עשיר, עני, גבר, אשה, באיזו ארץ, עם איזה כישרונות – מה היית בוחר?" או: "מהם הרגעים בחייך בהם הרגשת הכי טוב עם עצמך? הכי מסופק ומלא אנרגיה? מה המשותף לרגעים האלה?"

האדם הזה שווה שיתגייסו עבורו

במילים קצרות (למרות שאני ממש ממליצה לקרוא את כל הספר, לכל מחלים ולכל מטפל, כולל אלה שמטפלים בעצמם): לה שאן ביקש בשאלותיו מהמטופלים שלו לגלות מהו הביטוי המיטבי שלהם בעולם. איך הם יכולים להביא את עצמם, את כל מה שיש בהם, לידי ביטוי. איך הם יכולים לשיר את השיר שלהם.
הוא ביקש מהם להפסיק לחשוב על מה שצריך ומה שאפשר, וביקש מהם רק דבר אחד: לבדוק מה הם היו רוצים לעשות, איך הם היו רוצים לחיות. לדבריו, השאלות הללו (והשינויים שנערכו בעקבותיהן בחיי המטופלים), הביאו פתאום להפוגות ספונטניות ואפילו להחלמה פלאית. לטענתו, השאלות והשינויים עוררו מחדש את המערכת החיסונית של האדם; העבירו לה את המסר: "האדם הזה שווה שיתגייסו עבורו". מ'מוד' של ויתור פיזי, עצם הרצון לביטוי עצמי העיר את כוחות הריפוי של הגוף. כאילו הנפש אמרה לגוף (במילותיי, ולא באלה של לה שאן): "הי, תתעורר, כייף פה! עושים פה חיים!"

זה לא קל

וזה גרם לי, כמובן, לשאול את עצמי את השאלות של לה-שאן, ולבדוק: האם אני שרה את השיר שלי? האם אני עושה חיים – כלומר, מייצרת לעצמי את החיים שנותנים ביטוי מכסימלי למי שאני?
והתשובה הראשונה הייתה: "בטח, עובדה, תראי איך עזבת את העבודה כעיתונאית כשהיא הפסיקה להיות לך רלבנטית, והתמקדת בהרצאות וטיפולים, ונרשמת ללימודים, והתחלת עוד ספר, והנה את שרה את השיר שלך" – אבל רגע אחרי זה באה ההכרה באמת: אני עוד לא שם. בדרך אולי, אבל עוד לא שם.
כי זה לא קל, לשיר את השיר שלנו. כי הרי אף אחד לא נותן לך שנה במתנה. בטח לא את הכסף לחיות אותה כרצונך. ונגיד שהחלטת לשיר את השיר שלך למרות שאף אחד לא נתן לך שנה במתנה – מי אמר שאנשים ירצו לשמוע אותך שרה אותו? מי אמר שהוא מעניין, בעל ערך, משמעותי?

מי רוצה את השיר שלי

ובחודש האחרון אני באמת בפקפוקים והיסוסים ולבטים. כל הרשמה לא מוצלחת לסדנה, כל טיפול שלא נגמר בהוא-הא וזיקוקים, כל ביטול ודחייה, גורמים לי להתכווץ קצת מבפנים. לשאול את עצמי מי רוצה בכלל את השיר הזה שאני שרה (ועוד בעיבוד שלי!)
הקטע הזה, של לעמוד סולו על הבמה, מלחיץ אותי. פתאום אני מתגעגעת למה שהכי נמאס לי בסוף העבודה בעיתון: להביא את הרעיונות של אנשים אחרים. זה מרגיש כאילו נדרש ממני יותר מדי אומץ, יותר מדי כוח, יותר מדי חוצפה, לשבת (או לזוז, אם מדובר בהרצאות) ולהגיד מה שאני חושבת, מה שאני מאמינה, מה שאני גיליתי ולמדתי. "אני ואני ואני", מלחששת בתוכי איזו מחנכת קדמונית בקיבוץ. "מה עם קצת צניעות? פחחח… לשיר את השיר שלך. למקהלת הקיבוץ כבר הצטרפת?"

אין לי שיר אחר

ואז אני נזכרת במה שאמרה לי חברתי י', שגם היא, בערך באותו גיל ושלב בחיים, פתחה עסק משלה, שבו היא תופרת ומוכרת את העיצובים שלה. והיא אמרה (לא בדיוק במילים האלו): "זה מה שאני יודעת לעשות. זה מה שאני אוהבת לעשות. זה מה שאני עושה, וזהו".

ואז, אני נזכרת שבין אם יש מישהו שרוצה להאזין לשיר שלי ובין אם לא, אין לי שיר אחר. רק השיר שלי. זה מה שאני יודעת לעשות. זה מה שאני אוהבת לעשות. זה מה שאני עושה, וזהו.
אין לי שליטה על מי שיבוא וירצה ויבקש לשמוע. אבל גם אין לי שום יכולת לשיר את השיר של מישהו אחר.

לשיר את השיר שלך

ונכון, זה מפחיד – לשיר את השיר שלך. כי אז אם לא אוהבים אותו – לא אוהבים אותך. וזה מפחיד ברמה הפיזית, הפרקטית, לשיר משהו שאת כתבת, ולא נוסה עדיין. מפחיד הרבה יותר מאשר לשיר להיטים ידועים.
אבל זה גם נשגב ונאדר ומלא הוד, לשיר את השיר שלך. גם אם הוא לא נשגב ונאדר ומלא הוד בעצמו. גם אם הוא פשוט וקטן ורך.
אבל האומץ לעמוד חשופה.
הנכונות לתת את כל מה שיש לך, כמו שהוא.
בלי התנצלויות.
לשיר את השיר שלך, פשוט כי את יודעת שאין אף אחד בעולם, לא היה ולא יהיה, מישהו שיכול לשיר את השיר שלך.
רק את.
ואז, להתגבר על הפחד, ולשיר.
לזה אני קוראת מפעל חיים.

נ.ב. 1. ולא במקרה, כנראה, ההרצאה הקרובה שלי היא – "ללמד ילדים להאמין בעצמם". ללמד אותם לשיר את השיר שלהם. בלי פחד. כמו שהם. יום חמישי הקרוב, 20:30, במאר"ג בכפר ורדים. בואו!

נ.ב. 2. שיר.

פורסם בקטגוריה בחירת מקצוע, בריאות, הרצאות, קורסים וסדנאות, התפתחות אישית, כללי, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על לעשות חיים

  1. מאת כרמית‏:

    וואו, איך הפוסט הזה הגיע לי בול ללב… ברגע שקראתי את המשפט "…ולבדוק: האם אני שרה את השיר שלי? האם אני עושה חיים – כלומר, מייצרת לעצמי את החיים שנותנים ביטוי מכסימלי למי שאני?" עניתי לעצמי בקול "לא.ממש לא" (אני לבד במשרד, אז לו'כפת לי…:-) )
    נעצבתי על כמה שזה ברור לי, ועל כמה שאני לא מצליחה למצוא את השיר שלי כבר שנים רבות, בעצם, מעולם. תמיד מחפשת, תמיד מגלה שאני לא יודעת איך הוא נשמע או איך אני רוצה שיישמע. כל כך הרבה צלילים מתנגנים לי מכל הכיוונים – וכל מה שיוצא מהם הוא כאוס קקפוני לתפארת מדינת ישראל.
    אבדוה, אבל היי, לפחות שואלת את השאלות הקשות ולא בורחת מהתשובות.
    את מעוררת השראה בתהליך שאת עוברת, בתבונה ובכשרון. כיף לך וכיף לי ליהנות מכל אלה…

  2. מאת שרון שטיינבאום‏:

    מור יקרה
    תימללת את מחשבותי והרהורי ליבי,
    אבל במדוייק..
    תודה
    שרון

  3. מאת שגית‏:

    מור יקרה,
    את נוגעת בי יותר משאת יודעת.
    לשיר את השיר שלי מחייב את כל מה שציינת ועוד ועוד.
    וכמה שזה לא פשוט…
    כל יום מביא אתגר חדש ורצון שרוצה להתממש ולהתעורר מתרדמת.
    יש יאמרו כאבי גדילה שלא פוסקים.
    וגם כשחושבים שאין עוד לאן לגדול ולמה בכלל צריך את כל הכאב ראש הזה אני רואה ומרגישה שזה חזק ממני.
    במילים שאת בוחרת הם הסיפור של חיי.
    חיבוק גדול של הזדהות ממני.

סגור לתגובות.