לרכוב על גב החשק

ובמילים אחרות: ללמוד להקשיב למה בא לי ומה לא

אף פעם לא גלשתי בים (את האמת? אפילו סאפ לא עשיתי). אבל ככה אני מדמיינת את התחושה: לאתר גל, לרכוב עליו, למעלה למעלה, בקצף וברסס, עד שהוא מסתיים, ליפול איתו בחזרה, ואז לחפש אחד חדש, ושוב הכל מהתחלה, צוהל ופראי ומלוח.

אף פעם לא הייתי ציפור, אבל ככה אני מדמיינת את התחושה: לאתר זרם אוויר חמים. לרכוב עליו בכנפיים פרושות. לגלוש איתו לאן שהוא לוקח. וכשהוא מתפוגג, להניע את הכנפיים ולחפש לי אחד חדש, עדין ויציב ופתוח.
***
והנה משהו שכן עשיתי: בארבעה חודשים כתבתי טיוטה ראשונה של רומן. בלהיטות. בבולמוס. באומץ. כתבתי בבוקר ובלילה ובין פגישה לפגישה וברכבת ואפילו בלימודים. כל מה שהתחשק לי זה לשבת ולכתוב. אם ביום מסוים לא הספקתי שלושה עמודים או יותר, אמרתי לדייג שייזהר. עוד לא כתבתי את המנה שלי היום.
אחרי שסיימתי את הטיוטה הראשונה הלכתי להתייעץ עם בעלת מקצוע בתחום – סופרת שאני אוהבת ומלווה תהליכי כתיבה – וקיבלתי ממנה הערות מצוינות. חזרתי מלאת מוטיבציה וחשק לנסות טכניקות אחרות של כתיבה. לראות מה הן יוציאו ממני.
וככה כתבתי מחדש שלושה פרקים ראשונים: לא באותו קצב. בכלל לא באותו קצב. הטון שלי היה אחר, והמקצב שבו המילים פעמו החוצה היה איטי יותר, סגור יותר.
ואחרי כמה זמן החשק פשוט נעלם.
לא התחשק לי יותר לכתוב.
***
מור שלפני כמה שנים לא הייתה מתרשמת מזה בכלל. "חשק? למי איכפת חשק?" היא הייתה שואלת בזלזול. "לא כותבים כשיש חשק. כותבים כשיש אפשרות". מור של אז הייתה מתהדרת במשמעת העצמית המפורסמת שלה, שעוקרת הרים ומטיחה אותם זה בזה לארוחת צהריים, ואז מוסיפה איזה פוסט חדש לקינוח. "צריך – אז עושים". זאת הייתה הסיסמה הלא מדוברת שעליה גדלתי, שממנה ינקתי כוח רצון ולהוריד את הראש ולשעוט קדימה, בא לך או לא בא לך. ואני לא מזלזלת בזה, חס וחלילה: המשמעת העצמית הביאה לי פירות לרוב, שאם הייתי מחכה בשבילם לבוא החשק, מן הסתם הייתי עדיין מחכה.

לא להכריח

אבל מי שאני היום מרגישה אחרת. ובעיקר, מרשה לעצמה להרגיש אחרת.
מי שאני היום לומדת להרגיש את החשק כמו שגולש מרגיש את הגל. כמו שציפור מרגישה את התרמיקה.
אני משתדלת לחוש אותו, ובעיקר לחוש כשהוא איננו, ולא להכריח. לא לאנוס אותי, לא להפעיל עלי שום לחץ, אפילו לא עדין שבזהירים.
כי היום אני רוצה לפעול מתוך חשק. לפעול כך בכל דבר ודבר.
וזה לא פשוט, כי מייד עולה הפחד: "אז מתי תעשי את הדברים שאת צריכה לעשות?"
ואז אני מזכירה לעצמי שאת הדברים שאני צריכה לעשות, בחרתי לעשות. ובחרתי אותם מפני שבשלב כלשהו היה לי חשק אליהם.
ואם אקשיב בשקט, החשקים האלו יבואו בזמנם. לא לפי התכנון ולא לפי הסדר, אבל יבואו.
הניסיון שלי מראה שככה זה עובד: אם אני מאפשרת, פותחת את עצמי בעדינות לחשקים, הם מגיעים. פתאום בא לי לכתוב פוסט חדש, אחרי שחודשים לא בא לי. פתאום בא לי לכתוב עבודה ללימודים ב"אדלר". פתאום בא לי – שורו, הביטו וראו – לכתוב הצעת מחיר (!) לסדנת הורים למתבגרים שבא לי עליה מספיק כדי שיבוא לי לכתוב עליה. לעיתים אפילו פתאום בא לי לתייק (לא לזמן ארוך, אבל לזמן מספיק שבו בא לי לסדר משהו).
לכל הדברים האלה, מתברר, יש עת. הרגע העדין הזה, שבו הם צפים על פני השטח וקוראים לי: "בואי, עשי אותי".

הבעיה היא הפחד

הבעיה היא רק הפחד, כמובן. הפחד שלוחש לי באוזן: "אם תחכי שיבוא לך, את תחכי לנצח וזה לא יבוא אף פעם. לא ייצא לך פה לא פוסט, ולא רומן ולא נעליים. תקשיבי, מותק, בעולם הזה יש צריך. אל תתפנקי לי עכשיו. שבי לעבוד. אז מה אם לא בא לך. יבוא לך, בובה".
אבל אז אני שומעת בקול הזה את קולו של הכופה. זה שמטריף אותי לרוץ קדימה, בלי סבלנות, בלי קשב. שאומר לי מה אני צריכה ומתי אני צריכה, גם אם אני לא רוצה בכלל, או סתם לא רוצה כרגע.

אל תתני לזה להטריד אותך

אז אני מכריזה על קמפיין Me_Too של עצמי. קמפיין שאומר: מותר לך שלא יבוא לך, ואל תתני לזה להטריד אותך. את לא חייבת לעשות משהו רק בגלל שמישהו בראש שלך צועק עלייך וכועס עלייך ולוחץ עלייך.
לא זה לא.
גם בינך לבינך.
חכי בסבלנות, אני אומרת לעצמי בשקט. חכי בסבלנות. בקשב. בלי לחץ.
יבוא לך, מותק. בסוף יבוא לך. ברגע המדויק יבוא לך.
ואז, כמה מפוארת תהיה הגלישה שלך על גל החשק.

נ.ב. 1: סדנה להורי מתבגרים שבא לי עליה בטילים תיפתח בעזרת השם ומתנ"ס כפר ורדים (לא בהכרח בסדר הזה) בספטמבר, במרכז למשפחה-כפר ורדים. מוזמנים לשמור לעצמכם מקום.

נ.ב. 2. כי כשמתחשק לי משהו, זה כמו ללכת על המים

פורסם בקטגוריה בריאת מציאות, הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.