לשבור את הגלים

שנים שאני באפס אנד דאונס. עכשיו אני לומדת משהו חדש: שלווה

אם היית יכולה להיפטר מהכאב, אבל במחיר של ויתור על העונג, היית עושה את זה?
זה מה שאני שואלת את עצמי בתקופה האחרונה, ואין לי תשובה עדיין.
שזה קצת יותר טוב מהתשובה שהייתה לי פעם: בשום פנים ואופן לא.
***
מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי בווליום גבוה. אחת לאיזה זמן מוגבל עפתי לגבהים רגשיים של כמעט אקסטזה. נתתי להתאהבויות, ואחר כך להצלחות והישגים למיניהם, להעיף אותי. כשהאקסטזה נגמרה – כדרכן המעצבנת של אקסטזות – נפלתי בכנפיים נמסות לבורות פנימיים של באסה תהומית (מדהים איך אפשר בקלות ליפול לבור שבתוכך. איך זה אפשרי בכלל? זה לא סותר את חוקי הפיזיקה? ואם כבר, איך עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים?).
וכמו בסיפור הידוע, לא פעם ידעתי מראש שאני עומדת ליפול לבור. היה לי ברור שזה בדרך. שעוד צעד אחד ואני שם. אבל לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי המתוק של הרגע שלפני: רגע הריחוף.

לוותר על הרגשות החריפים

ולא שלא ידעתי שאפשר גם אחרת. כבר כמה שנים שחברתי החכמה מ' מספרת לי איך גם היא הייתה ככה, עד שבאה הויפאסאנה והקטינה את התלילות של הגלים. הפכה את המענג למענג פחות, את הכואב לכואב פחות, יצרה רמה מסוימת של שוויון נפש (המטרה של הויפאסאנה היא אותה תכונה בודהיסטית מופלאה – שוויון נפש שהוא אי היצמדות); הפכה הכל לקל יותר לנשיאה. אבל בכל פעם שדיברנו על כך, הרגשתי שאני מצטמררת. שרק רעיון הויתור על הרגשות החריפים עושה לי לא טוב. שזה בעיני לא לחיות.

לרדת מהנדנדה

אני לא יודעת אם לקרוא לזה התבגרות, יותר מדי צלקות או השפעת הבודהיזם: אבל להפתעתי שמתי לב שבזמן האחרון אני רואה את הדברים אחרת. לא בא לי יותר על הנדנדה הזאת. לא בא לי על הכאב החריף, המשתק. ואם המחיר הוא ויתור על תועפות של עונג, יהי כן.
כי אני מבינה שמה שעשיתי כשחייתי על ווליום גבוה, עד קצה הרגש, זה לא לחיות – אלא לברוח מהחיים אל התמכרות. הייתי מכורה להיי של שיא הרגש. רק הוא גרם לי לחוש שאני חיה. כמו כל מכור, שיודע שהנפילה תבוא אבל מוכן לשלם את המחיר, הייתי מוכנה לשלם את המחיר של הכאב שיגיע כשהמציאות תטפח על כתפי, עם כביסה והתחשבנויות ומרירות וכלים מלוכלכים בכיור.

עסקת חליפין

אז אם המחיר הוא ויתור על תועפות של עונג, יהי כן. יהי כן, כי היום אני מבינה שזו עסקת חליפין שעשיתי עם עצמי: סחרתי בעונג תמורת כאב. ועשיתי את זה בכל פעם שאמרתי לעצמי: זה, זה ורק זה יעשה אותי באמת מאושרת, והצבעתי על משהו בחוץ.
באותו הרגע התחלתי את המרוץ עם עצמי: המרוץ להשגה של אותו אובייקט נכסף. זה היה יכול להיות תואר או הישג, הכרה או אהבה, ילד נוסף או חברות עמוקה. בכל פעם שנגעתי הציף אותי עונג. בכל פעם שהתרחקתי הציף אותי הכאב.
ומכיוון שטיבם של אובייקטים חיצוניים להתרחק או להתיישן ולאבד מטעמם, נפלתי בכל פעם מחדש. כי כשאת מכריזה על משהו שהוא זה שעושה לך את זה, את מאושרת בכל נים מגופך ונפשך כשהוא מגיע, אבל נופלת עמוק כשהוא הולך.
וכל משהו חיצוני יילך בסוף. מערכות יחסים משתנות. הישגים מאבדים מזוהרם. בפסיכולוגיה החיובית קוראים לזה התרגלות. בבודהיזם קוראים לזה שינוי. כך או כך, אם זה בחוץ (בעצם, גם אם זה בפנים), זה לא יחזיק.

לחיות באמת

ולא שאני מוותרת לעצמי על כאב ועונג. לא מוותרת לעצמי על להרגיש. ממש לא. להיפך: מתעקשת להרגיש. רק לא רוצה יותר לספר לעצמי סיפורים על הרגש.
לא רוצה לספר לעצמי על שום דבר שהוא הגאולה. שבו תלוי האושר שלי. שרק הוא המפתח. זו לא אמת.
וגם לא רוצה יותר להיתלות בסמלים: שום דבר לא חייב להיות סמל של משהו אחר. כי מה שגורם לי לעוף לגבהים שמהם ההתרסקות בטוחה הוא לא העונג שאני חשה, אלא מה שאני מספרת לעצמי על העונג הזה. ומה שאני מספרת אלו פנטזיות, לא מציאות.
ואני מוכנה לחזור לחיות במציאות. מציאות שבה הורוד ורוד מאד – לפעמים – אבל לא רק ורוד.
והשחור לפעמים שחור אבל לפעמים אפור ולפעמים חום ולפעמים ירוק.
אני מוכנה להוריד ווליום, ולהקשיב החוצה. ופנימה. ולהפריד ביניהם.
אני מוכנה לחיות באמת, לא בדימויים על החיים.
ואני כבר יודעת – מתרגול עקשני – שאז מגיעה שלווה.

נ.ב. ואם גם אתם באפס ובדאונז, ונמאס לכם להיטלטל ככה – מוזמנים לטיפול תטא. ללמוד להפריד בין אמת למיון, בין מציאות לפרשנות. ללמוד לכאוב פחות, ולהתענג על מה שמענג – בלי לדרוש ממנו להיות מה שהוא לא. ללמוד איך מרגישה שלווה, ואיך לגרום לה לבוא לנוח אצלכם לעיתים קרובות יותר.

נ.ב. 2: מ', את רואה? אני לומדת. לוקח לי זמן, אבל אני לומדת .

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לשבור את הגלים

  1. מאת יעל רוזמן‏:

    ברוכה הבאה.

סגור לתגובות.