לתת ולקחת

מה שלמדתי תחת עץ התות

"בנות, אני יודעת שהיה לכן שבוע עמוס בהסעות לחזרות למופע של הילדות השבוע, לכן ליום ההולדת בשבת אני גם אקח וגם אחזיר".
זה הס.מ.ס שקיבלתי מחברתי א' בשבוע שעבר, שעשה לי מייד קווץ' בלב.
באמת היה שבוע עמוס בהסעות לחזרות. רק שברובן לא השתתפתי, לאחר שהאימהות האחרות החליטו שהן נותנות לי לקחת את הזמן אחרי התאונה שהייתה לי, ואת רוב ההסעות הן עושות במקומי.
התלבטתי אם לכתוב לא' שלא צריך. שאני אחזיר מיום ההולדת. אבל אז חיכיתי רגע, כי הרגשתי משהו לא מוכר מתפשט לי בגוף. אני חושבת שקוראים לזה הרפיה. בסוף רק סימסתי "תודה".

***

בזמן האחרון התמקדתי בללמוד לקבל, וזה לא פשוט לי. מודה, מודה, מודה: הרבה יותר קשה לא לקבל. אבל זה לפחות כיווץ מוכר, שאני מתורגלת בו. מצד שני, לקבל? ככה סתם? בלי שמגיע לי? בלי שטרחתי ועמלתי והשקעתי בצד השני? בלי תנאים מוקדמים או פירעון מאוחר? הו, לא. בבקשה, לא. אל תעשו לי את זה. כי אם אתם נותנים לי ללא תמורה וללא תנאים, סתם ככה, זה בטח בגלל שאתם חושבים שאני חלשה ולא מסוגלת. אתם מרחמים עלי, מן הסתם, ואני לא אוהבת את האני שנשקפת לכם מהעיניים. לא, אני גדולה וחזקה ויכולה, ואראה לכם את זה על ידי שאדחה כל נתינה לא מוסברת שלכם, או שאחזיר לכם מיד טובה תחת טובה (נגיד – אשלח לכם פיצה שהכינותי מראש).
או שאם אתם לא חושבים שאני חלשה, אולי אתם נותנים לי עכשיו כדי לייצר חשבון של אחר כך. ומזה אני ממש מפחדת. כי אם אני מקבלת, הרי שאני חייבת לכם. וחוב שכזה הוא כבלים. ואני לא רוצה, תודה רבה. לא רוצה להיות חייבת לאיש. אני? אני אדם חופשי. אז איך אתם מצפים ממני פשוט לקבל, בלי להחזיר?

לקח עץ התות

אז נכון שאמרתי בשבועות האחרונים התמקדתי בללמוד לקבל, אבל השדים התרוצצו בתוכי בכל קבלה שכזו, עד שקיבלתי את לקח עץ התות.
זה היה כשבתי ואני עמדנו אחר הצהריים מתחת לעץ התות השופע בחצר, ואכלנו תותים שחורים, מכתימות את עצמנו בכל האושר הזה. כששמעתי את השכנה מתקרבת, הזמנתי אותה לקטוף גם, מתי שמתחשק לה.
"את הבן אדם הכי נחמד שאני מכירה", הפטירה הבת שלי. "איך את תמיד מציעה גם לאחרים". "מה, זה עץ תות", הסברתי לה (בעודי מתרחבת מבפנים. אלוהים, מחמאה ממתבגרת. זה משהו ששווה לחטוף כתמים שלא יורדים בשבילו). "לעץ תות יש חוקים משלו. יש בו כל כך הרבה פרי בבת אחת שזה פשע לא לחלוק עם כולם".

הלוך הלכו העצים

רק אחר כך, כשחשבתי שזה ככה בדיוק גם עם שסק, ועם לימון, ועם תפוז סיני, ועם המשמשים מהעץ של ס' שהיא חילקה בשקיות לכולנו, הבנתי מה אמרתי בעצם.
ומה שאמרתי, זה שהנתינה בכלל לא קשורה למקבל. היא מבטאת דבר אחד: שפע שיש לנותן. כי כשיש כל כך הרבה, זה פשע לא לחלוק עם כולם. וזה פשע לא מפני שיש מישהו שלא מקבל ונדפק – זה בכלל לא העניין – אלא מפני שאז הנותן לא יכול לממש את עצמו באמת. כל השפע שלו רק נושר לארץ ללא שימוש ומתקלקל.
ולכן כשאני מקבלת, זה בכלל לא קשור אלי. זה לא מפני שאני חלשה, וגם לא מפני שאהיה חייבת בהמשך. כשאני מאפשרת לעצמי לקבל, אני מאפשרת למי שנותן לי לבטא את טבעו האמיתי. את השפע שלו, את הטוב שבו.
כשחברתי א' מציעה לחסוך ממני הסעות, זה לא מפני שהיא רואה בי חלשה או לא מסוגלת. היא פשוט מבטאת את היכולת השופעת שלה לראות את האחר. וכשחברותיי האימהות האחרות מציעות להסיע במקומי לחזרות, זה לא מפני שהן רוצות ליצור רשת מחויבויות: הן פשוט מבטאות את הטבע הנדיב והבלתי מתחשבן שלהן.

לשים את המתנה במרכז

ואולי בגלל זה כל-כך קשה לקבל – כי כשאני מקבלת, כל העניין הוא לא סביבי ולא קשור אלי. אני רק המסך שעליו מוקרנים היופי והטוב של הנותן. ואני צריכה לוותר על האגו שלי כדי לאפשר לדבר המקסים הזה להתרחש סביבי. כדי לתת לאנשים שסביבי להראות לעולם ולעצמם מי הם באמת: נדיבים, מתחשבים, מלאי כל טוב.
וכשאני מתעקשת להחזיר טובה תחת טובה, אני עושה בדיוק ההיפך: אני מתחשבנת. אני נותנת עם תנאים. אני מחזירה את עצמי למרכז.
הרי מה קשורה הפיצה שלי להסעות של החברות שלי? למה אני לא יכולה רגע לשים את עצמי בצד, ופשוט לאפשר למתנה שקיבלתי לתפוס פוקוס? כדי שכולנו – מקבלים ונותנים – נעצור לרגע להתפעל מכמה היא כייפית?
שהרי אם עץ המשמש של חברתי שופע עכשיו, מה זה קשור לתפוז הסיני שלי שעכשיו אין עליו פרי? האם זה אומר שאני חסרה? לא, ממש לא. האם זה אומר שבחורף, כשיהיו עליו פירות, אהיה חייבת לה? עוד יותר לא. אז למה לא פשוט ליהנות ביחד מהשפע שיש לאחת מאיתנו?

עניין עונתי

כי אם כבר במטפורות חקלאיות עסקינן, הנה עוד משהו ששווה ללמוד מעצים: כל אחד מהם – והעונה שלו. עץ התות שלנו שופע בתחילת הקיץ, ובעונה הזו הוא נדיב עד אין קץ, אבל זה לא אומר שבעונה הבאה, כשהתותים נגמרים, הוא כבר לא שווה, או מסכן, או חייב משהו לאחרים.
ואני רוצה להיות בדיוק כמו עץ התות שלנו (אני אפילו קטנה וקומפקטית כמוהו): אני רוצה לתת בשמחה את כל מה שיש לי כשיש לי. ובתקופות שיש לי פחות, או אפילו שאין לי בכלל – להסכים לחיות בנחת. לקבל אהבה ועזרה ומתנות מהאנשים סביבי בלי להתאמץ להחזיר, ולרַצות, ולהתחשבן. רק להגיד תודה.

נ.ב. 1: איזה קטע זה שהמילים "להתחשב" ו"להתחשבן" כך-כך דומות וכל כך הפוכות.
נ.ב. 2: אם גם לכם יש עניינים עם לקבל ולתת, מול אדם ספציפי או מול העולם, אתם מוזמנים אלי לפגישת ייעוץ ממוקדת, שבה נעשה סדר ונאפשר לכם לבטא את הטבע האמיתי שלכם.

נ.ב. 3: השיר הזה חיכה הרבה זמן לתור שלו. הוא מוקדש באהבה לא' שפורחת עכשיו כל כך יפה, שאני כבר לא יכולה לחכות לפירות

 

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.