"איזה עונש יגרום לו להקשיב לי?"

"אני רוצה שתגידי לי מה לעשות כדי לגרום לו להקשיב לי."
היא מדברת בלהט, ויש לה דמעות בעיניים. נמאס לה, הגיע לה עד פה. היא כנראה לא יודעת להציב גבולות, ככה היא אומרת, ואני חייבת ללמד אותה. הילד שלה, בן חמש וחצי בסך הכל, מטריף אותה. הוא לא מקשיב, הוא מזלזל, הוא עושה ממנה צחוק – בעיקר כשהיא מנסה להעניש אותו.
"אני שולחת אותו לחדר, והוא הולך לשם בצעדי ריקוד", היא מספרת. "אני מודיעה לו שאין חברים, והוא עושה חיקוי שלי. אני לוקחת לו את האייפד, והוא צוחק לי בפנים. אני פשוט לא מצליחה למצוא עונש שבאמת יגרום לו להקשיב. את יודעת לתת לי רעיון לעונש כזה?"
אני מחייכת אליה. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת בקשה כזאת מהורים. וזאת לא הפעם הראשונה שאני מאכזבת אותם.
"לא", אני אומרת. לה. "אני מצטערת, אבל אין עונש כזה בעולם. כדי שילד יקשיב לנו, הדבר האחרון שאנחנו צריכים לעשות זה להעניש אותו. עונש גורם לנענש להתכווץ ולהיאטם מול הגורם המעניש; לרצות להתנגד לו בכל צורה. תחשבי מה קורה לנו כששוטר עוצר אותנו בכביש. בא לנו להקשיב לו? ממש לא. כדי שילד יקשיב – צריך לדבר איתו, לא להכאיב לו".
"אבל אי אפשר לדבר עם הילד הזה", היא אומרת. "הוא פשוט לא מקשיב. ניסיתי לדבר איתו, אני מדברת איתו מלא. אבל כמו שאמרתי, הוא לא מקשיב".
"אני מבינה שאת מתכוונת שהוא לא מציית", אני אומרת, והיא מהנהנת: "כן, הוא לא שומע בקולי".
"אז בואי נתחיל מלהבחין בין הקשבה לבין ציות, בסדר?"
היא צוחקת. "בסדר".
***
"אז בואי נדבר רגע על ציות", אני מציעה. "את שואלת אותי איך אפשר לגרום לילד לציית להוראות שלך.
"הפטנט שאני מציעה הוא פשוט: לתת פחות הוראות, לאפשר לילד יותר החלטות עצמאיות, ולדרוש ציות רק במקומות שבהם חייב להיות גבול – ואלה המקומות שבהם הילד עלול לפגוע בעצמו, באחרים או ברכוש. כשמספר ההוראות הוא קטן, קל יותר לילד לציית להן, וקל יותר לך לאכוף אותן".
***
"אבל יש מלא דברים שאני רוצה שהוא יעשה שלא קשורים לפגיעה בעצמו או באחרים", היא אומרת. "למשל, שיעזור לי עם הקניות, או שלא יביא חברים ביום של העוזרת, או שלא ישיר כל כך חזק כשהוא שומע טלוויזיה".
"את מדברת על התחשבות באחרים", אני אומרת. "וזה ערך חשוב, אבל אי אפשר ללמד התחשבות באחרים על ידי חוסר התחשבות בילד. כשאת דורשת ממנו לציית מסביב לשעון, הדבר הכי הגיוני שהוא יכול לעשות זה להתמרד. אף אחד מאיתנו לא אוהב להיות כפוף לאחרים 24/7.
"כולנו, מבוגרים וילדים, מסכימים להיות כפופים לאחרים במקומות ספציפיים, שבהם יש להם יותר ידע מאיתנו, אבל תתארי לעצמך שהיית צריכה לעשות כל מה שהבעל שלך רוצה שתעשי, רק כי 'הוא אמר'? או שהבוסית שלך בעבודה הייתה מנחיתה הוראות ולא מאפשרת לך שיקול דעת בכלום? מה את היית עושה?"
היא צוחקת. "מתנגדת, בתכל'ס. אז מה את אומרת, שצריך דווקא פחות גבולות בבית?"
"זה בדיוק מה שאני אומרת. הילד שלך מתנגד כי הוא מרגיש שמנסים לשלוט בו. כדי שהוא יפסיק להתנגד, הוא צריך לדעת שאיפה שאפשר – מתחשבים בשיקול דעתו. כך שצריך פחות גבולות, אבל יותר כללים שנקבעים במשא ומתן עם הילד. למשל – קובעים כלל איפה בבית מותר לשיר ואיפה לא, מי מוריד את הקניות, ובאיזה ימים מזמינים חברים".
***
"ומה לגבי עונשים?" היא שואלת. "לתת לו עונש אם הוא לא עומד בכללים?"
"הייתי מוציאה בכלל את המילה 'עונש' מהלכסיקון", אני אומרת לה. "עונש הוא ניסיון שלנו ללמד באמצעות כאב. אבל למה שאנחנו, ההורים של הילד, נלמד אותו דרך כאב?
"הפעלת כוח מוצדקת במקומות שבהם אנחנו, כהורים, צופים פגיעה בילד בעצמו או באחר. הוא לא תמיד מודע לכך, בגלל גילו. ולכן שם אנחנו צריכים לעיתים להפעיל כוח, אבל לא כדי ללמד אותו – אלא כדי להגן עליו ועל סביבתו. תפקידנו הוא לא לאפשר פגיעה.
"אבל בשאר המקומות, עלינו ללמד אותו להתחשב ולהשתלב בקבוצה (משפחה, גן, חברים…) דרך כלים אחרים – משא ומתן, הצעה לחשיבה משותפת… דווקא אז, כשתזמיני את הילד שלך ממקום של כבוד, הוא יכבד אותך בחזרה.
***
"חשוב שתביני", אני מוסיפה. "כשאת מעבירה לילד שלך מסר דרך כאב, הוא מחקה אותך: כמו שאת מכאיבה לו, הוא רוצה להכאיב לך. כמו שאת אומרת לו: 'אני פה הבוסית', ככה הוא אומר לך: 'טעית, אני פה הבוס'.
"יותר מזה: את מה שאת עושה לו, הוא מיישם עם בני גילו – למשל, ינסה לשלוט בחבריו או באחיו הצעיר דרך כוח".
***
"אז מה את מציעה – שלא יהיו שום השלכות למעשים שלו?" היא שואלת.
"בוודאי שלא. בעולם שלנו יש השלכות לכל דבר. אבל ההשלכות האלו הן לא עונש – הן פשוט מה שקורה בחיים. כשאני קמה מאוחר ומפספסת את הרכבת, זה לא עונש – אלה החיים. ההבדל בין השלכות לעונשים הן שהשלכה לעולם אינה אישית – אין לה כוונה ללמד או להכאיב. היא פשוט מתרחשת.
"לעומת זאת, בכל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו "שהוא ילמד לקח", עברנו משדה הלימוד לשדה הכאב – אל המקום שבו הורים מכאיבים לילדים בכוונה.
"לכן, אם לא מדובר בגבול (להזכירך – כשיש חשש מפגיעה) – פשוט מאפשרים לילד לבחור ולהתנסות. רצוי וכדאי לדבר איתו על ההשלכות הצפויות ("אם לא תיכנס עכשיו למקלחת לא יהיה לנו זמן לסיפור" ) – אבל זה לא עונש: זהו מתן עזרה בבחירה. וכן, יכול להיות שהוא יבחר לא להיכנס למקלחת אלא לשחק עוד כמה דקות במחשב – זו זכותו. אבל נצטרך לעמוד במה שאמרנו, ובאמת לא לספר סיפור – כדי שהילד יגלה מה קורה במציאות".
"אז בלי עונש, את אומרת".
"בלי עונש, אני אומרת", אני מחייכת ומסכמת מה לעשות במקום:
1. להוריד משמעותית את כמות ההוראות בבית, ולהקפיד שהן ניתנות רק כאשר עלולה להתרחש פגיעה בילד, באחר או ברכוש.
2. לקבוע יחד עם הילד כללים משותפים להתנהלות במרחב הציבורי של הבית – החל מהשעות שבהן ניתן להיכנס למקלחת, דרך ימי הזמנת חברים, איפה בבית מותר לאכול, איך לחלק את העבודה בבית… כאשר ההסכמים נעשים תוך התחשבות בדעתו ובבחירתו של הילד!
3. לשים לב במכוון (ממש למקד את הפוקוס) בכל הפעמים שבהן הילד מתחשב בסביבתו, ולציין זאת בפניו ("תודה ששרת בשקט, אתה באמת ילד מתחשב").
וכשאני אומרת את זה, אני רואה איך הפנים שלה מתרככות. "תכל'ס, זה הרבה יותר קל", היא אומרת. "וגם הרבה יותר נעים". ואני יודעת שזה בדיוק מה שהולך להיות.

הכותבת: מור אסאל, מדריכה ויועצת להורים