מה שהיה, מה שיהיה

לא מתווכחת עם המציאות. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה ליצור מציאות אחרת

"עזבי", הוא אמר לי. "זה לא יילך בינינו."
"למה"? שאלתי, מחניקה בתוכי את דמעות הדחייה של מישהי מאוהבת שמקבלת מילים כאלה לפרצוף.
"כי אם עד עכשיו זה לא פרץ בינינו באמת, זה כבר לא יפרוץ", הוא ענה. "תהיי ריאלית. אל תתווכחי עם המציאות".
שתקתי, כמובן. אם רק הייתי יכולה לומר אז לבחור ההוא מה שהבנתי אחרי: שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה.
***
לפעמים ביטויים נצרבים בך גם מעבר למסך השנים. בשבוע האחרון יצא לי לחשוב לא מעט על השיחה הזו בפרט, ועל מה זה אומר 'לא להתווכח עם המציאות' בכלל. חשבתי שמעניין איך "תכירי במציאות", או "אל תתווכחי עם המציאות" הפך לביטוי של פסימיסטים, כאילו המציאות היא אוסף של דברים רעים שצריך לקבל שהם שם; לקבל את הדין (וגם נזכרתי שקראתי פעם מחקר שהראה שפסימיסטים הם הרבה יותר ריאליסטיים, כלומר, מעריכים נכון יותר את הסיכויים של דברים טובים לקרות, אבל שאופטימיסטים חיים יותר זמן ומצליחים יותר בחיים).
ושאלתי את עצמי מה זה אומר בשבילי בכלל, "להכיר במציאות" או "לא להתווכח עם המציאות", כשיותר ויותר אני מבינה שאני זו שיוצרת את המציאות שלי, בוראת אותה מחשבה אחר מחשבה, פעולה אחר פעולה.

כשאנחנו נפסיד

והתחלתי להקשיב סביב, לאלה שאומרים לא להתווכח עם המציאות, בוחנת דרכם את האמירה ההיא של הבחור ההוא, והבנתי שמה שהם מתכוונים בעצם זה שמה שהיה הוא שיהיה.
שמבחינתם, "לא להתווכח עם המציאות" זה להגיד – הנה, עובדה, זה מה שקרה עד כה, ולכן זה ימשיך לקרות.
ושמעתי את זה בטיעונים הפוליטיים בפייסבוק, כי הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים. ושמעתי את הדייג מצטט את הזקן שאמר שהסכסוך יסתיים כשאנחנו נפסיד.
ושמעתי את זה בטיפול או שניים מנשים שאמרו לי שאין שום סיכוי שהן ישתנו, או שמערכות היחסים שלהן ישתנו. כי עובדה, כבר כל-כך הרבה שנים זה ככה. אז אין מה לנסות אפילו. עדיף לחתוך ולעשות ריסטארט.
וקלטתי למה אני כל כך לא אוהבת את המשפט הזה: כי הוא מבטא ייאוש וויתור. הוא באמת לא מתווכח עם המציאות: הוא נותן לה פשוט להמשיך על אוטומט.

לא מתווכחת

ומצד שני, גם אני כבר יודעת שאין מה להתווכח עם המציאות, כי היא תמיד תנצח בוויכוח. היא פשוט גדולה ועצומה ומתרחשת. ואין לי שום כוונה לומר שהדברים הם לא כמו שהם. כי הם כן. כי אם עד עכשיו לא חל שינוי במערכת היחסים, זה אומר שבאמת כרגע אין שינוי במערכת היחסים. ואם כרגע יש בינינו עוינות או כעס או ריחוק, זה בדיוק מה שקורה. ואם אני אגיד אלף פעם שזה לא בסדר, ושאני שונאת את זה, ולמה דווקא אני ככה, ולמה הוא לא אוהב אותי ולמה היא לא מתנהגת כמו שצריך ולמה כולם לא בסדר אלי, זה לא יזיז את המציאות שלי כהוא זה: זה רק ישאיר אותי בועטת בקיר הגדול והמוצק של המציאות.
ובכל זאת, זה עוד לא מספיק כדי להרים ידיים. בכלל לא מספיק.

מקום לשינוי

כי זה שאני לא מתווכחת עם מה שהיה עד עכשיו ועם מה שקיים כרגע, לא אומר שבהמשך לא יקרה משהו אחר. יש הבדל גדול בין לא להתווכח עם המציאות בהווה, לבין לוותר על האפשרות לשנות אותה בעתיד.
ופה אני מאמינה שיש מקום לשינוי. כי אני חווה ועדה לשינויים. כל הזמן. וכבר ראיתי – אצלי ואצל מטופלים שלי – דפוסים מתקלפים ותגובות משתנות. לבבות נפתחים וגשרים נמתחים. ראיתי איך עלבון קבוע מתנדף. איך הלקאה עצמית נעלמת. איך מתפתחת סובלנות במקום בו קודם הייתה ביקורת. איך נוצרת אינטימיות אמיתית איפה שקודם היה רק כאילו.
ראיתי איך עייפות מקונפליקטים מביאה לניתוק, אבל גם ראיתי אותה יוצרת קשר.

אני, היוצרת

והיום כשאני מסתכלת על המציאות, מבאסת ככל שתהיה, אני לוקחת עליה אחריות – ככה אני יצרתי אותה. כשנעתי בקשרים רומנטיים בעבר בין פנטזיה ("אתה חייב להיות כמו שאני רוצה אותך") לניתוק ("אם לא תהיה כמו שאני רוצה אותך אני אלך"), יצרתי קשרים לא יציבים, לא באמת מצליחים לגעת.
ובאותו אופן, כשהתעקשתי מול הילדים שלי פגשתי עקשנות מצידם. כשהתחשבנתי עם הדייג קיבלתי התחשבנות בחזרה. כשפחדתי מדחייה פגשתי דחייה. כשהייתי לא בטוחה קיבלתי ערעור על הביטחון.
וכן, אין לי מה להתווכח עם העבר. זה היה. זה קרה. והתוצאות קיימות בשטח.
אבל אני יודעת באותו אופן שמה שיהיה בעתיד, קשור למה שאני עושה עכשיו, ברגע זה. כי אם אני חושבת ופועלת אחרת, יגיעו תוצאות אחרות. ייקח זמן, אבל הן יגיעו. וככל שאהיה נחושה ונלהבת ומאמינה שזה יכול לקרות, שזה יקרה, השינוי במציאות יגיע מהר יותר וחזק יותר.
אז אני לא מתווכחת עם המציאות של היום. אבל אני יוצרת את המציאות של מחר.
פשוט כי אני יכולה. כמו כולם.

נ.ב. 1: ואם אתם רוצים להפסיק להתבוסס במציאות שאתם לא אוהבים ולהתווכח איתה, ולהתחיל ליצור מציאות אחרת (ביחסים שלכם, בעבודה שלכם, עם הילדים שלכם) מוזמנים לוותר על הייאוש, ולהרים אלי טלפון. עם תטא הילינג ועם כלים של "לפתור את הבלתי פתיר", אפשר לעשות שינוי. מה שהיה היה, אבל הוא ממש לא מוכרח להמשיך להיות.
נ.ב. 2: אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, זוגיות, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.