מירוץ שליחים

ההבנה המטלטלת שהייתה לי ברטריט המופלא של טנזין פאלמו (נחשו מה? אני אמות בסוף!)

אנשים, כך למדתי, מכחישים כל מיני דברים. יש כאלה שמכחישים שיש לילד שלהם קושי. אחרים מכחישים שהנישואים שלהם בבעיה. יש אנשים (טוב, נשים) שמכחישות כמה זוגות נעליים באמת יש להן.
ואני? אני הכחשתי את העובדה שאי פעם אני עתידה למות.
כלומר, ברור שלא טענתי מעולם שאשאר לתמיד בחיים. ברור שלא. פשוט הדחקתי את זה לחלוטין עד אמצע שנות ה-30 שלי, ואז צנחתי בתנופה לתוך עולם הניו-אייג' – שבו, למרבה הנוחות, מאמינים בגלגול נשמות. למות? לא בבית ספרנו. פשוט נתגלגל.
האמונה הזאת עברה אצלי כל מיני גלגולים. כשלמדתי נומרולוגיה הבנתי שהנשמה שלי תכננה הכל מראש. כשעברתי לתטא חקרתי מה הייתי פעם, בחיים אחרים. היה משהו מרגיע בידיעה שאני לא באמת איעלם, שאשאר בסביבה, רק אחליף צורה. זה הקהה את פחד המוות.

לא "אנחנו"

אבל בשבוע האחרון הייתי ברטריט עם טאנזין פאלמו, הנזירה הבודהיסטית הדגולה (כן, היא כזו. דגולה. עם מילים חכמות ופותחות לב, עיניים תכולות מלאות הומור וחמלה ושקט פנימי מעורר השתאות). וכדרך הבודהיזם דובר שם לא מעט על קארמה. ובין לבין, היא אמרה בפשטות: גלגולים? בוודאי שיש. אבל אלה לא אנחנו, אלא שמתגלגלים. או לפחות לא "אנחנו" במובן שאנחנו רגילים לראות את עצמנו. האישיות שלנו לא עוברת לגלגול הבא: לא נוכל לזהות את עצמנו שם כמי שהיינו כאן ועכשיו. אנחנו רק מעבירים לגלגול הבא את מצבור הקארמה שצברנו – תובנות, התפתחות, זרעים של מעשים טובים יותר ופחות. כמו נהר שזורם, אבל הוא כבר לא אותו נהר.

אחרי שאמות

ובמילים אחרות: בגלגול הבא כבר לא אהיה מור. לא יישאר שם דבר מן ה"מוריות" שלי. לא עוד. מי שיהיה שם זה אדם חדש (אם זה יהיה אדם. מקווה שכן). כל תכונות האופי, הסיפורים, הזיכרונות – מזה לא יישאר דבר. כפי שמעולם לא הייתה מישהי כמוני לפני שנולדתי, כך לעולם לא תהיה עוד מישהי כמוני אחרי שאמות. במובן הזה המוות שלי סופי ומוחלט בהחלט.
אבל מה שכן יישאר אלה העקבות שהשארתי: ההתפתחות שעשיתי. ההבנות שהבנתי. הקשיים שעברתי, ואיך שהתגברתי או לא התגברתי עליהם. המעשים הלא מי יודע מה שעשיתי (כן, היו כאלה, ובטח עוד יהיו כאלה בחיי), שיגררו תוצאות. המעשים הנפלאים שעשיתי, שיגררו תוצאות.
כי כזו היא הקארמה: זרם של פעולות ותוצאות. כמו זרעים שאנחנו זורעים בעתיד, וכשיבשילו התנאים, יום אחד, בחיים האלה או בחיים הבאים, הם ינצו לפתע. והקארמה שצברתי פה תעבור הלאה, לגלגול הבא שלי, שכבר לא יהיה מור, אבל יקבל את מה שצברתי עבורו.
וכשהבנתי את זה בכיתי. תודעת מותי הסופי והמוחלט נפלה עלי בבת אחת.

חלק משושלת

אבל איכשהו ברגע הבא הדמעות היו דמעות של הקלה. כי פתאום הבנתי שמה שזה אומר, זה שאני לא לבד בסיפור הזה: אני לא מור שמתגלגלת שוב ושוב, נאלצת להתמודד שוב ושוב עם לידה וגדילה, ופצעי בגרות ולב שבור ומוזיקה מחורבנת וגוף לא מושלם ולמצוא עבודה ואהבה ולהשיג כסף ולחנך ילדים. הו, לא: אני את שלי עשיתי, ועושה.
במקום זה, אני חלק משושלת. אני בסך הכל נושאת הלפיד, חלק ממירוץ שליחים לאורך הדורות. מקבלת מצד אחד, נותנת מצד שני. אני חלק מקבוצה. אני חלק מתהליך. אני שייכת. יש מלפני ומאחורי, אנשים אחרים (כולם ביטויים אנושיים של אותו רצון גבוה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שגם הוא חלק מרצון גבוה עוד יותר). ואני לא לבד. לא לבד. לא לבד.

תודה רבה, אבות יקרים

ופתאום הבנתי באסירות תודה מטורפת כמה עבדו קשה אלה שהיו פה לפני, והורישו לי את הקארמה שלי: איך זכיתי להיוולד בארץ דמוקרטית עם שוויון זכויות לנשים, להורים מושקעים ומשקיעים וסבים אוהבים, איך קיבלתי במתנה גוף חזק ובריא, ושכל מתבונן ואוזן מוזיקלית ובעל וילדים אהובים ואוהבים ויכולת להרוויח כסף ממה שאני אוהבת וחברות נפלאות.
ואת המילים.
(יו, איך תודה על המילים).

להשאיר במצב קצת יותר טוב

וזה כל כך טוב לדעת את זה.
ששום דבר לא הולך לאיבוד, אבל גם שום דבר לא עלי ועל צווארי לבד.
וזה גורם לי לרצות דבר אחד: להשאיר את העניינים במצב קצת יותר טוב ממה שקיבלתי אותם (כמו שבכל פעם שאני באה לחוף הים, אני מנסה להשאיר אותו קצת יותר נקי מאיך שהוא היה כשבאתי אליו).
אני רוצה להעריך את המאמץ שהשקיעו קודמיי, מחזיקי הלפיד, בכך שאוסיף עליהם עוד קצת:
עוד קצת טוב לב ועוד קצת הבנה.
עוד קצת איכפתיות ועוד קצת התגברות על כעס.
ועוד אהבה. עוד המון אהבה.
כי ההבנה הזאת אומרת לי בעדינות: מותק, יש לך פה זמן מוגבל ויקר ערך. תנצלי אותו כדי לעשות הכי טוב שאת יכולה: יש לך אחריות לא רק לעצמך, אלא לגבי ממשיכייך בשושלת.
יש לך תפקיד: להשאיר פה קצת יותר נקי.
קדימה, זוזי.

נ.ב.1: אני תמיד מזמינה פה לטיפול תטא, אבל הפעם אני רוצה דווקא להזמין אתכם להירשם לקבלת עדכונים מהאתר של ידידי הדהרמה בישראל. ארגון קטן ומסור, שמצליח להביא לישראל  את מיטב המורים בעולם לבודהיזם. אין לי שם מניות בשום צורה: פשוט כל מפגש עם הארגון הזה ועם מפעלותיו (הרצאות, קורסים, רטריטים) פותח לי את הלב עוד קצת.

נ.ב. 2: "יש לך זמן, והוא קורה תמיד רק עכשיו". לע' האהובה שהביאה אותי לרטריט הראשון

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי, תטא הילינג, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על מירוץ שליחים

  1. מאת יעל רוזמן‏:

    כפי שנאמר בפרקי אבות: לא עליך המלאכה לגמור , אבל אין אתה רשאי להבטל ממנה.

  2. מאת עדנה קולמן‏:

    מקסים ומרגש. כל דבר בזמנו! כמה מרגיע. עוד כמה ריטריטים ותהיי מושלמת

סגור לתגובות.