מי שאת רוצה

על ההבדל התהומי בין אלה שאנחנו צריכים, לאלה שאנחנו רוצים

יש משפטים שאני שומעת שוב ושוב בייעוצים נומרולוגיים ובפגישות תטא. למשל: "האם אני בייעוד שלי?" "מה את רואה על הילדים שלי?" "תגידי, יש חנייה ליד מגדל שלום?" *
ובין כל אלה, אם היה לי שקל על כל פעם שנשאלתי: "את רואה אם זה האיש שאני צריכה?" היה לי היום סכום צנוע אך מספק להגשמת זוג מגפיים נאה, אולי אפילו של "קאמפר" (נכון, אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי בבית "אמא, בואי כבר", זה היה מספיק לטיסה לא רעה לאירופה, אבל בואו לא נהיה השוואתיים עם כסף שאף אחד ממילא לא מתכוון לתת לנו).
וזה עניין גדול, השאלה הזאת, אם זה האיש או זו האישה שאנחנו צריכים. כי אם כן, כך נדמה לנו, נוכל להתגבר על המריבות וההתרחקויות והמכשולים והמעקפים והמעקשים. על כל הבכי בלילות והתכווצות הלב בימים. אפילו על הפעמים האלו שהמבט נודד מבלי להתכוון לאחרים. שהרי זה האיש שאנחנו צריכים. אפילו המספרים אמרו. אז אפשר לנשום עמוק ולצעוד קדימה, ביחד, גם אם היד שבידו של השני נבולה משהו.
אבל ממש לאחרונה הבנתי שזו לא השאלה הנכונה. שמה שחשוב זה לא אם זה האיש שאנחנו צריכים. מה שבאמת חשוב ומשמעותי וקובע ושווה עבודה, זו שאלה אחרת: האם זה מי שאנחנו רוצים.
האם זה האיש שאליו הלב שלנו נמשך למרות ההתרחקויות והמעקפים והמעקשים; האם זה האיש שאיננו מרפים ממנו גם כשזה קשה להפליא; האם זה האיש שאנחנו מתעקשים שיהיה שם, למרות ולא בגלל.

ההבדל בין רוצה לצריך

והסיבה לכך שזו השאלה החשובה, טמונה בהבדל המהותי בין "רוצה" ל"צריכה".
כי "צריכה" מדבר על צורך. על מה שאנחנו חייבים כדי להתקיים. אוכל, מים, בית. במילים אחרות – ביטחון. הצורך הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בכל התחומים, בכל פעם שפחד ה"לא יהיה לי" משתלט עלינו ("אני צריכה להישאר בעבודה הזאת, אחרת לא יהיה לי כסף"; "אני צריכה את המעיל הזה, אחרת לא יהיה לי מה ללבוש", "אני צריכה לשמור על הקשר הזה, כי בחורים טובים לא באים כל יום").
כשאנחנו בוחרים בן זוג שאנחנו צריכים, אנחנו לכאורה בוחרים בחירה רציונלית: בוחרים את זה שיוכל לספק לנו את מה שאחרת לא בטוח שנוכל להשיג: יציבות, או ביטחון, או כסף, או מעמד, או חיי מין סדירים, או שלוש ארוחות ביום, או שלושה ילדים וכלב. אנחנו אפילו מקבלים על כך חיזוק מהסביבה: "איזה בחור היא השיגה, זאת! כל הכבוד לה".

מי שאנחנו צריכים

אבל בעצם אנחנו בוחרים במי שאנחנו צריכים מתוך חשש וחוסר ביטחון. אנחנו בוחרים אותו כשאנחנו מרגישים קטנים, לא מספיק חזקים, לא מספיק מוכשרים, לא מספיק ראויים לאהבה. אנחנו בוחרים כדי להשקיט את פחד ה"לא יהיה לי" המצמית, כי אנחנו לא מאמינים שאנחנו יכולים למלא את צרכינו בעצמנו. אנחנו בוחרים (אם בכלל אפשר לקרוא בחירה למשהו שמרגיש כמו הכרח) את "מי שאנחנו צריכים" פחות כאהוב, ויותר כאמצעי להבטיח את קיומנו. והסתכלות כזו היא כמעט ניצול.
מה גם שעם השנים הצרכים שלנו משתנים. לפעמים הם גדלים (ואז אוי לאותו אדם שאנחנו צריכים, שפתאום לא יכול לספק את צרכינו ואנחנו צריכים מישהו שיכול יותר). אבל לפעמים הם קטנים, בזכות העובדה שאנחנו גדלנו. ואז עולה השאלה מה ייעשה באדם שתוקפו העיקרי בחיינו היה להבטיח לנו את מה שנדמה לנו שאנחנו צריכים, כשאנחנו מבינים בסופו של דבר שזו העבודה שלנו ורק שלנו.

זה שאנחנו רוצים

ומצד שני, קיים הרצון. והרצון הוא כמעט ההיפך מצורך: הוא לא קשור בפחד, אלא בבחירה. כי אם הצורך הוא מה שאנחנו חייבים, כי אחרת לא נוכל לחיות, הרי שהרצון הוא מה שאנחנו בפירוש יכולים לחיות בלעדיו, אולי אפילו יכולים לחיות טוב יותר, בטוח יותר – אבל בכל זאת מושך אותנו לכיוונו, מתעתע ומושך, כמו אור של מגדלור.
וכאן, בסקציה הזאת, נמצאים האנשים שאנחנו רוצים. אלה שעושים לנו את זה למרות שאין לכך סיבה מספיק טובה. אלה שהלב שלנו דופק לקראתם. אלה שדעתם עלינו חשובה לנו מכל. אלה שלמרות שאנחנו יודעים שזה לא מתאים ולא לעניין ולא יגשים לנו שום מטרה – בכל זאת כובשים אותנו. אלה שאנחנו אוהבים למרות ולא בגלל, כי ככה הלב אוהב: בלי שום סיבה. רק מפני שהם שם.
ולפעמים, אם נסתכל אחורה, נראה שיש להם משהו משותף, לכל אלה שרצינו, לכל אלה שאנחנו רוצים. והמשהו הזה לא תמיד חיובי מבחינתנו. להיפך – לא פעם הוא הדבר שעושה לנו רע; שהוא בדיוק ההיפך ממה שאנחנו צריכים; שהוא זה שלוקח מאיתנו את הביטחון. לפעמים זו הרפתקנות והליכה על הקצה. לפעמים ריחוק. לפעמים חוסר גבולות או עודף גבולות. לפעמים אדישות, לפעמים תגובתיות יתר. כל דבר שהוא שמערער אותנו, שמזיז אותנו. ולפעמים מתגלה לנו דפוס ברור, באותיות קידוש לבנה: "את אלה את רוצה. תמיד את אלה. גם אם הלב שלך יישבר. במיוחד אם הלב שלך יישבר".

אלה שקוראים לך לגדול

וכששאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאלה שאנחנו רוצים הם אלה שמאיימים עלינו בלב שבור, ענתה לי עצמי בנימוס לעלות לתטא, ולשאול באופן מסודר במחשב המרכזי, כלומר אצל הבורא.
אז הגשתי שאילתא, והתשובה הגיעה מייד: "אלה שאת צריכה – או שנדמה לך שאת צריכה – מושכים אותך אל המוכר, הבטוח, המפחד לצאת מגבולותיו. אלה שאת רוצה, לעומת זאת, קוראים לך לצאת משם, ולאלתר. אלה שאת רוצה קוראים לך לגדול. ואם הקליפה שלך צריכה להישבר כדי שתצאי מהביצה – ובכן, לו יהי כן".
והרי זה נכון, כל כך נכון. הרי אלה שאנחנו רוצים הם אלה שהיינו רוצים להיות. אנחנו נמשכים אליהם כי נדמה לנו שהם אלה שיכולים לתקן אותנו. אנחנו נמשכים אליהם כמו שמגנטים עם קוטביות הפוכה נמשכים זה לזה. ועצם קיומם מאיר לנו חולשות שלנו: חוסר אומץ, עודף גבולות או חוסר גבולות, פחד לחוש או עודף היזקקות.
וגם אם אנחנו יודעים שהם לא יתקנו אותנו באמת, כי אף אחד לא יכול לתקן אותנו חוץ מאיתנו, המשיכה קיימת, כי הרצון שלנו, העמוק והמתמיד, תמיד יצביע על הצפון שלנו: הגדילה. ולכן הוא מושך אותנו לאלה שיכולים להראות לנו איפה לגדול. איפה עוד לא עשינו מספיק עבודה. איפה אנחנו מחפשים פלסטרים. ולכן הם לא רק מאירים את הסדקים שבנו: הם ממש חודרים דרכם, נרצה או לא נרצה.

כבר לא נצטער

ואם נזכור את זה, כבר לא נצטער יותר כשהלב שלנו נשבר מאהוב שהלך, או מאהוב שישנו וממשיך להכאיב לנו בעצם קיומו השונה כל כך מאיתנו. כי עצם הרצון שלנו בו מראה לנו את כיוון הגדילה, כמו אור שמושך את הצמח לכיוונו. והכאב, כשהוא קיים, מראה לנו בדיוק איפה למקד את המאמצים – במקומות שבהם הינו רוצים להיות כמו זה שאנחנו רוצים (או בגרסה ההפוכה שאנחנו מספרים לעצמנו: במקומות שבהם היינו רוצים שהוא יהיה יותר כמונו). למקד את המאמצים ביכולת לקחת סיכונים, או ביכולת לעמוד בריחוק, או ביכולת לרצות פחות, להציב גבולות או לפרק אותם. ואם זה כואב, זה כמו שאוויר צונן מכאיב לפצע: התחלה טובה לטיפול.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית

למרבה הפלא, מהצצה אחת למפה נומרולוגית אפשר לומר די בקלות מי בן הזוג שאותו נרצה, שאליו נימשך. הוא כתוב בפסגות שלנו – אותן תחנות בדרך לייעוד, שקובעות מה רצוי שיהיה בסביבה שלנו:החל מקריירה, וכלה בבן זוג.
אם הפסגות שלנו הן כולן מספרים כמו 8, 1, 4 – נימשך לגבר מסוקס ובוטח, מנהל ומגלגל כספים וכוחות. אם, לעומת זאת, יש בהן 3, 2, 6 – נימשך לבני זוג רכים ואינטימיים, אוהבים ומחזרים. מספרים כמו 7 ו-2 ימשכו אותנו לאנשים טיפוליים; מספרי 3, 5 ו-9 – לשנונים שכוחם בפיהם והקסם האישי נוטף מהם. לחלקנו אפילו כתוב אם נעדיף אב לשניים או אם לשלושה.
רק מה? הפלא ופלא: אותם מספרים בדיוק אומרים מה עלינו להיות ואיזה משימות עלינו לבצע. אותה אשה שנמשכת למטפלים מכילים ורכים אמורה בעצמה להיות כזו, או לעסוק בתחומים כאלה. הגבר שנמשך לנשים חזקות שמנהלות את העולם אמור בעצמו להיות מנהל ומתפעל.
ככל שנפיל את המשימות ההתפתחותיות שלנו על בן הזוג, ונסרב להתפתח בעצמנו – כך נחווה יותר קושי וכאב. ככל שנהיה יותר מי שתכננו להיות, כך נרצה את זה פחות מבן הזוג שלנו, וככה היחסים בינינו יהיו מקבלים יותר ופוצעים פחות. ככל שנסכים לגדול, ולהיות מי שהנשמה שלנו תכננה שנהיה – כך מי שאנחנו רוצים יצטרך פחות לשבור את קליפות הביצה (והלב) שלנו.
ואיך יודעים מה הנשמה שלנו, שובבה שכמותה, תכננה שנהיה? ייעוץ נומרולוגי יכול לספר.

______________________________________________________________________________

*(מגדל שלום הוא המקום בה נמצאת הקליניקה שבה אני עובדת בתל אביב. ולא, אין שם הרבה חנייה, צריך לבוא קצת קודם.)

בהיותי האינטלקטואלית שאני, האופקים התרבותיים שלי מורכבים בעיקר מצפייה עם בתי בסדרה "Glee". הנה שיר שבוצע בפרק האחרון כמחווה לפוסט הזה

 

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, זוגיות, נומרולוגיה קבלית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.