מכתב שחרור

בשבע עשרה השנים האחרונות למדתי לגדל ילדים. רק עוד לא למדתי להפסיק לפחד עליהם

הבן הגדול שלי בן 17 היום. רק אלוהים יודעת לאן ברח הזמן.
לפני שבע עשרה שנים נסעתי ללדת אחרי ליל הסדר. קיבלתי חדר מצוין ופיטוצין מהגיהינום. במשך שלושה ימים אכלתי רק עוגיות פסח – אלה שנראות כמו חלון עם סורגים וטעימות בערך כמו חלון עם סורגים – ואחר כך נסעתי הביתה ולא הבנתי איך בית חולים יכול להיות כל-כך חסר אחריות בשביל לשחרר אותי הביתה עם תינוק שכל כך הרבה יכול לקרות לו, ושאין לי מושג איך לטפל בו.
***
כל כך הרבה פעמים מאז רציתי שהזמן יעוף כבר. שייסגר המרפס המעצבן הזה בראש שלו, שבינתיים הוא כל כך עדין ושברירי. שיצמחו לו כבר השיניים. שהוא יתחיל כבר לדבר שאבין מה מציק לו.
ועכשיו אני רק רוצה שהזמן יאט קצת, כי הילד שלי היום בן 17 ואני מתה מפחד.
***
אתמול בלילה הוא יצא למסיבה ואני התקשיתי להירדם. נזפתי בעצמי שמה אני רוצה, שהילדים שלי לא יילכו למסיבות? שלא יהיו ויתנסו וילמדו ויחוו? וכמה אני יכולה להדריך הורים אחרים ולומר להם שדאגה לא עוזרת, היא רק מחלישה,  ושלא יבזבזו אנרגיה על דברים שאין להם שליטה עליהם, ובעצמי לבזבז כאלו כמויות של אנרגיה על דאגה?
ואז נזפתי בעצמי שוב כשהתעוררתי בבוקר ולא הייתי האמא המיוסרת הזאת שלא נרדמת כל הלילה. נזפתי בעצמי שאני חסרת אחריות, שלא חיכיתי את השעות האלו ערה. ואז צחקתי לעצמי שהיום כמו אז, כשהוא נולד, המזל הוא שאני טובה בלישון כמעט כמו שאני טובה בחרדות. ושאני מקווה שהתכונה הזו תעמוד לצידי כשהוא יילך לצבא, כי אחרת, נו, אלוהים יודעת מה יהיה איתי.
***
היום אני כל כך יודעת הרבה יותר משידעתי כשילדתי אותו, בעצמי תינוקת בת 29 שלא החזיקה קודם מעולם תינוק בידיים. אני לומדת אימהות בקפדנות, בנחישות, בהתבוננות. חשוב לי להיות טובה בזה. למדתי להקשיב (יחסית), ולהיות סבלנית (יחסית), ולחפש את הרצון של הילד ולתת לו לבחור במקום לצוות עליו (זו התקדמות משמעותית, ואני מקפידה לעוף על עצמי בעניין על בסיס יומי). ורק דבר אחד עוד לא למדתי: להפסיק לחרוד לילדים שלי.
***
כי כל כך הרבה דברים יכולים לקרות להם. כל כך הרבה דברים שאני לוקחת בחשבון והם לא. הם יכולים לפספס אוטובוס. להיכשל במבחן. להתאכזב מהחברים שלהם. מישהו יכול לפגוע בהם, להכאיב להם, מישהי יכולה לשבור להם את הלב. ואני עוד לא מתחילה אפילו לדבר על הדברים המפחידים באמת. הו, לא: יש דברים שאני לא מדברת עליהם. טפו טפו טפו, לא פותחת פה. במקום זה אני שוכבת ערה בלילה ומדמיינת תסריטים. וככה כבר 17 שנים.
כי כשיש לך ילד, זה כמו ללכת עם הלב בחוץ, בכף ידו של מישהו אחר. חשוף. פגיע. בלתי ניתן להגנה טוטלית.
ואני יודעת כבר היום שאין לי ברירה אלא להשאיר אותו בידם. לשאת אותו בעדינות או פחות בעדינות. לא מוגן טוטלית. לפעמים לא מוגן בכלל. לסמוך על הכלים שנתתי להם ואלה שקיבלו מהדייג. לסמוך עליהם – שיידעו להכיל, להחלים, להגליד. אולי אפילו לצחוק.
לסמוך על החוסן שלהם. לראות הרים כצל הרים, אם אפשר. לסמוך על העולם שהוא בטוח מספיק כדי לא לרסק אותם כשהם נפגעים. לסמוך על החיים, כדי לאפשר לילדים שלי לחיות.
***
כי בהפוך על הפוך, כשאני מגינה פחות, אני נותנת להם מקום להאמין שהם יכולים להסתדר.
כשאני סומכת עליהם, הם לומדים שהם יכולים לסמוך על עצמם.
כשאני לא הרוסה מדברים רעים שקורים להם, הם לומדים שגם הם לא חייבים להיות הרוסים.
ואז הם באמת נפגעים פחות.
ולומדים לשמור על עצמם.
עד כמה שאפשר.
***
ובשביל זה, אני חייבת ללמוד להאמין שהעולם בטוח. שהוא מקום טוב ומיטיב. למרות כל ההוכחות שלהיפך. למרות דעאש והסורים על הגדרות ויום השואה ומצדה ויום הנכבה והאלימות והצפירות בכביש.
אני חייבת, כי לצד כל אלה יש אנשים טובים ומעשים טובים, לפחות באותה כמות ורמה. יש חסידי אומות עולם וסולידריות בינלאומית ותנו לחיות לחיות וחברות טובות ובודהיזם ואנשים שמפנים לך את הדרך להשתלב בכביש.
אני חייבת ללמוד להתמקד בזה, כי כל מה שאני מתמקדת בו גדל.
אני חייבת ללמוד להתמקד בזה, כי אחרת לא אוכל לאפשר לילדים שלי לגדול.
אני חייבת. כדי שבעצמי אוכל לגדול.

נ.ב. לא על כל מה שיקרה לילדים שלנו אנחנו יכולים לשלוט. אבל לרוב אנחנו יכולים להשפיע: לתת כלים. ללמד ארגון וזהירות ואחריות. אז אם אתם רוצים ללמוד להיות קצת פחות חרדים או לחוצים (או פשוט פחות כועסים) מול הילד שלכם, מוזמנים להתלוות אלי. בתכנית הליווי שלי – "עושים שינוי בבית" – זה בדיוק מה שאני מלמדת: איך להפסיק לחרוד ולכעוס, ובמקום זה לעשות משהו: ה"משהו" שיעזור לילד שלכם לגדול. (וכן, הפגישות יכולות להתקיים גם בטלפון או בסקייפ).

נ.ב. 2: לד'. איזה מזל שאתה איתי בכל הדבר העצום הזה (מזל טוב מותק. אפילו מצאתי לך קליפ עם ים ובירות ודגים)

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, תטא הילינג, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.