ממש עכשיו

אני לא הולכת לחדש בפוסט הזה כלום. רק לספר על מה שהרגשתי בימים האחרונים

כנראה שצריך להגיד הכל עכשיו.
את כל הדברים הטובים, לפחות. דברים כמו "אני אוהבת אותך", "אתה חשוב לי", "אני אתך".
כנראה שאסור לחכות ולתת זמן, כי לפעמים הזמן נלקח.
***
ואולי גם את הדברים הפחות טובים צריך להגיד עכשיו. אולי גם איתם צריך להפסיק לחכות, לבלוע, לצבור. אולי גם בהם צריך לטפל עכשיו, כי עוד יום ועוד יום עובר, ופתאום, בלי שנשים לב, הימים נגמרים.
בדרך כלל בלי התראה מוקדמת. הם פשוט נגמרים, ואנחנו נשארים עם מה שהספקנו ועם מה שלא.

לעצור ולראות

ובתוך כל המהומה היומיומית, כנראה שצריך לעצור עכשיו, ולראות אנשים. להקשיב להם רגע, להבחין בכאב שלהם. לתת לו מקום ותשומת לב ומגע מנחם, אם אפשר.
כי זה רק נדמה שמה שקשור אלינו חשוב ומה ששלהם – פחות. כל כך בטבעיות אנחנו מחלקים את העולם ל"אנחנו" ו"הם", לשלי ולא שלי, שאנחנו לא שמים לב שזה הכל אנחנו. הכל קשור אלינו.
כי כנראה שכל מה שאני רואה אצל האחר נמצא גם בתוכי: הבלבול והחולשה, הלחץ ותחושת האיום, אובדן הדרך והכמיהה, הו, הכמיהה. לא תמיד באותם מינונים, תודה לאל. לפעמים יש אצלי רק קמצוץ ממה שיש אצלו. לטוב ולרע. אבל זה הכל שלי. הכל. זה מפחיד, אבל נכון.

הדרך שלנו

לעצור ולשים לב – כי הדבר היחיד שהוא באמת שלי, זה איך אני פוגשת את האחר. את כאבו, את אהבתו, את פתיחותו ופגיעותו, את התוקפנות או העדינות שלו.
האם אני מסוגלת להישאר שקטה שם.
האם אני מסוגלת להקשיב לו מדבר על עצמו בלי לערב אותי. לראות את הכאבים שלו בלי לערבב שם את אלה שלי. רק לשים לב אליו לגמרי.
ולהבין את הכאב שלו מתוך המשהו הדומה, שגם אני חוויתי פעם.

לדעת שזה כואב לו גם אם בעיני זה כלום.
כי גם אם בפנים כולנו דומים, האופן שבו אנחנו מגיבים למציאות שונה בתכלית. שם, ורק שם, יש אני והוא. כל אחד נלחץ מדברים אחרים, נבהל וכואב מדברים אחרים, מוצא ארוכה לפצעיו בצורה אחרת. וכשאנחנו מצליחים – ממש עכשיו – להבין שלגיטימי שאדם אחר יגיב באופן אחר לאותה מציאות… באופן אבסורדי, דווקא שם אנחנו מצליחים להיות יחד.

עכשיו, ממש עכשיו

עכשיו, ממש עכשיו, אני מצטערת על מילים שלא אמרתי.
על האופן שבו חלפתי, ממהרת, תמיד ממהרת, ולא מספיק שמתי לב.
על כאב של אחר שהלחיץ אותי מדי מכדי שאוכל לראות אותו באמת.
אני מצטערת.
אנסה לשנות.
להיות יותר קשובה. יותר אומרת. יותר נוגעת. יותר עכשיו. ממש עכשיו.

הפוסט הזה מוקדש לגילי, שיצא למסע אחר.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ממש עכשיו

  1. מאת לימור‏:

    תודה מור…. את באמת כותבת נהדר ואחרת ובדיוק ללב ובדיוק בזמן המתאים.
    תודה על המילים היקרות.

סגור לתגובות.