מספיקה לגמרי

ובכן, אני לומדת לחיות עם העובדה שאני לא מספיק

לפעמים אני לא מספיק.
לא מספיק רואה. לא מספיק מתחשבת. לא מספיק חברה.
לא מספיק מבינה. לא מספיק רגישה. לא מספיק נוגעת. לא מספיק יודעת.
ולמרבה הצער, לפעמים אני לא מספיק מהירה כדי לזהות את זה בזמן אמת.
מה שגורם לאי המספיקות להימשך יותר מדי זמן.
***
ועם השנים זה נהיה יותר ויותר קשה, להיות לא מספיק.
כי הראייה מתחדדת, וקל יותר לזהות מה נדרש,
גם כשממש לא בא לך לעשות את זה.
קשה יותר להיות לא מספיק, כי את פחות מאשימה אחרים. פחות מעזה לטעון שזו לא את, זה הם.
קשה יותר כי גם אם נדמה לך לרגע שהאמת והצדק האבסולוטיים בידייך, אחרי רגע את קולטת את ההגזמה.
קולטת שגם לך יש חלק, ואולי אפילו חלק נכבד, במה שלא עבד.
ואת לא יכולה יותר לספר לעצמך סיפורים, לתרץ לעצמך תירוצים, למרוח את האמת:
לפעמים – מה שאת – כמו שאת – זה לא מספיק.
יש צורך ביותר.
שכרגע לא נתת.
עדיין לא.
אולי לעולם לא.
את לא מספיק.

אחרי כל העבודה הזו

והרגעים האלה קשים לי. מדכדכים אותי.
כי כל כך הרבה זמן אני עובדת, אני משתדלת, אני משקיעה,
ועדיין לפעמים זה לא מספיק.
ואני שואלת את עצמי מה עוזר כל המאמץ הזה,
אם בסוף התוצאה לא מספיקה.

הקלפים שיש לך

אבל דווקא ברגעים האלה, אני משתדלת לעצור ולהזכיר לעצמי כמה דברים.
למשל, את המשפט שהגדתי לילדיי:
"את משחקת עם הקלפים שיש לך, לא עם אלה שאין".
אני צריכה לזכור שלמרות האגו המפותח שלי, אני לא מושלמת.
אני לא יכולה להיות מצוינת בכל דבר בכל מצב מול כל אדם.
כל אחד צריך להיות בלתי מספיק איפה שהוא –
לי יש את הבלתי מספיקים שלי.
אין דרך להימלט מזה. תמיד יהיה איזה לא מספיק אחד. כזה הוא טבעו של האנושי.
לא מושלם.
פגום.
מנסה ולא מצליח,
ולמרות זאת, מנסה.

העיקר הניסיון

ועוד אני מזכירה לעצמי, שבאמת העיקר הניסיון.
העיקר ההשתדלות.
העיקר הרצון.
כי על התוצאה אף פעם אין לנו שליטה, אבל על ההתכוונות הפנימית – כן.
ושמומחיות בכל תחום מופיעה אחרי הרבה אימונים
כושלים. בלתי מוצלחים. בלתי מספיקים.
ושלפעמים אפילו מאסטרים נופלים בטעויות של מתחילים. לא כל שכן אנחנו, הפשוטים, הבלתי מוארים, הפגומים. עדיין.
בכל תחום. גם בתחום ההתפתחות האישית.

להסתפק במספיק

ולבסוף, כך אני מזכירה לעצמי, לפעמים מותר לך להסתפק במספיק.
לא הכל צריך להיות מצוין.
לפעמים באמת, מספיק הוא מספיק,
וכל המוסיף אולי לא גורע, אבל גם לא מוסיף.
תרשי לעצמך להיות שם, רגע.
לנוח באי הנוחות.
לדעת – את בלתי מספיקה,
ובכל זאת זה מספיק לגמרי.

נ.ב. 1: מוזמנים לקרוא גם את הפוסט הזה, של יונית ורבר, על פרפקציוניזם.

נ.ב. 2: "ללא כנפיים, לא הייתי יכול לראות כמה גבוהים השמים, כמה קטן אני".

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית, כללי, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.