משבר אמון

פוסט על מה שבאמת קורה כשנמצאים עם הגב לים

קוראיו הוותיקים של הבלוג כבר מכירים את הסיפור הזה, ובכל זאת אספר אותו שוב: לפני שש שנים, פלוס-מינוס, הייתי בת 39, והעולם נראה לי כמו מבוי סתום. "המסלול הזה, שאנחנו יוצאות אליו להליכה? זה כמו גיל 40", התפייטתי לחברותיי. "בהלוך אנחנו יוצאות אל הטבע, והים לפנינו, מול העיניים. בחזור אנחנו עדיין הולכות בטבע, ועדיין הנוף יפהפה, אבל זה לא אותו דבר. הים כבר בגב שלנו".
בשיחה עם חברתי ע' כבר הייתי פחות פיוטית, ויותר נואשת: "אין לי שום אופק תעסוקתי!", אמרתי לה. "אין שום עיתון אחר שהייתי רוצה לעבוד בו חוץ מ"לאשה". לאן אני אתקדם? מה, מעכשיו עד סוף החיים אני אעשה בדיוק אותו דבר?"
לזכותי ייאמר שהייתי בתחילתו של משבר גיל 39 וחצי סוער. החיים נראו לי סגורים הרמטית: בניתי, עשיתי, ילדתי, גידלתי, והרגשתי שמעתה אין לי דבר לעשות חוץ מלשמר. ולהשתעמם. ולתת לעצמי לכבות לאט לאט, לדהות לאט לאט. פשוט לא הייתה לי בראש שום אופציה אחרת.

עם הגב לים

אם מישהו היה אומר לי אז שיום יבוא ואני אתן הרצאות על כלים רוחניים-מעשיים שגיליתי, או שתהיה לי קליניקה מלאת חיים, או אפילו שיהיה לי בלוג, הייתי צוחקת. זה בכלל לא היה בתוך מעגל האופציות. הייתי עיתונאית, וזה מה שהיה נראה לי שאני יכולה לעשות. לייעץ לאחרים? אה, בטח, בשעות הפנאי, לחברות. אבל לעבוד בזה? פהא. לא היה לי מושג שהסיבה היחידה שהים נמצא בגב שלי, היא שאני הולכת עם הפנים לזריחה.

ממרכס עד "הסוד"

"ההוויה קובעת את התודעה", אמר מרכס, והתכוון לכך שלאנשים עניים יש תודעה של אנשים עניים, ולעשירים תודעה של עשירים. אם הייתי מספרת למרכס שזה מה שאומר "הסוד", עצמותיו היו מתהפכות בחרדה (מרכס היה יודע, מן הסתם, לזהות אופיום להמונים גם כשהוא בא בגרסת סרט).
אבל אני חושבת שהוא כל כך צדק, ולא רק לגבי עושר ועוני. המקום שבו אנחנו נמצאים קובע לא פעם את דרך החשיבה שלנו, את מה שאנחנו רואים או לא רואים. וככל שאנחנו – כמו שאומרים בנו אייג'ית– "במקום נמוך יותר", כך נקודת המבט מצטמצמת.
כשאנחנו במקצוע מסוים, האופציה לבחור במקצוע אחר – אבל לגמרי – נראית בלתי אפשרית, לא עולה על הדעת, מסוכנת מדי. אפשר לזוז ממנו סנטימטר וחצי – נגיד לכתוב ספר או בלוג אם אני עיתונאית. אבל נגיד, לפתוח עסק? זה לא.
כשהנישואים לא טובים אנחנו מסוגלים לחשוב על גירושים, אפילו על נישואים עם מישהו אחר, אבל אנחנו לא מסוגלים לחשוב על אופציה אמיתית שהיחסים בינינו, אותם שנינו שמתווכחים ללא הרף (כשהם בכלל טורחים לדבר), יהיו מדהימים.
וכשאנחנו מרגישים מקולקלים, קשה לנו להאמין שבאמת נהיה מסוגלים להיות טובים פעם.

זזים בתוך המעגל

וכך, בהתאם למה שנדמה לנו שאנחנו מסוגלים או לא, אנחנו פועלים. זזים רק בתוך המעגל הקטן שנראה לעין מהמקום בו אנחנו מצויים. מכוונים נמוך: לקצת יותר טוב, במקום לנפלא.
תמיד חשבתי שאנחנו מנמיכים ציפיות מפחד האכזבה או מפחד שנגלה שאנחנו לא ראויים – אבל זה עמוק יותר: אנחנו מנמיכים ציפיות כי לא עלה בדעתנו להגביה אותן. ציפיות גבוהות לא נראות לנו שייכות אלינו, אלא למישהו אחר: מסוגל יותר, ראוי יותר. זה לא שאנחנו פוחדים שהציפיות לא יתגשמו: ברור לנו שהן לא יתגשמו. לא אלה, הגדולות והשוות באמת.

לעלות גבוה

ומה שאנחנו לא קולטים, זה שמעגל האופציות הנראה לעין הוא רק עניין של נקודת מבט. ושל תודעה. ואת שתיהן אפשר לשנות יחסית בקלות ובפשטות, בלי עזרים טקטיים, ובלי שיתוף פעולה מצד העולם.
כי אם אנחנו עולים למקום קצת יותר גבוה, פתאום מתברר לנו שיש עוד אופציות מסביבנו. נכון, חלקן הזויות. אז מה. הזיה היא לא פעם הדרך היחידה של חוכמת הלב להשתחרר מהדיקטטורה של השכל.
ואם אנחנו יוצאים מתודעת העוני – בכסף, ביחסים, ביכולות – פתאום מתברר לנו שאנחנו באמת יכולים יותר. הנה, עובדה.

פיסקה על כלכלה ואמון (מי שלא רוצה – ייתי ויפסח)

לא, אל תאמינו לי. תקראו ב"קיצור תולדות האנושות" הנפלא, שכותב במילים של היסטוריונים וכלכלנים שיצירת שפע קשורה לאמון ביכולת לייצר שפע. "רוב ההיסטוריה האנושית, הכלכלה הייתה קפואה במקום", כותב הררי. "ב-500 השנים האחרונות המצב השתנה באופן קיצוני. בשנת 1500 התוצר השנתי הממוצע לנפש היה שווה ערך ל-550 דולר בני ימינו. היום הוא עומד על 8,800 דולר". ומה קרה לפני 500 שנה? לפי הררי, הגיע רעיון הקידמה ("בעתיד יהיה אפשר לעשות דברים שכיום אי-אפשר לעשות") ששיכנע את בני האדם לתת אמון בעתיד. האמון הזה התבטא במה שנראה לנו כל כך ברור מאליו: שיטת האשראי. כשאנחנו מאמינים שמחר נוכל לחיות טוב יותר מאשר היום, אנחנו לוקחים הלוואות ומשקיעים בעסק, רכב או השכלה, שבתורם באמת עוזרים לנו לחיות טוב יותר. כשאנחנו מאמינים שאחרים יוכלו להרוויח מחר יותר, אנחנו משקיעים בהם את כספנו (למשל – קונים מהם מניות). בעזרת המערכת הזאת, שמאמינה שהעוגה יכולה לגדול כל הזמן, העוגה באמת גדלה כל הזמן. כשאנשים מאמינים שהם יכולים להרוויח יותר כסף, הם מרוויחים יותר כסף. ויותר, ויותר, ויותר.

להאמין שזה אפשרי

ואני אומרת שזה כך אצל כל אחד מאיתנו. כשמאמינים שמשהו אפשרי, הוא נהיה אפשרי. הרגשתי את זה כשלמדתי תטא הילינג (שכל הטריק בו עוסק באמונה שאת באמת רואה ושומעת מה שאת רואה ושומעת), וכשהבנתי שהגוף שלי יכול יותר, שמערכות היחסים בחיי יכולות יותר, שהקליניקה שלי יכולה יותר, שחשבון הבנק שלי יכול יותר. ראיתי את זה אצל לקוחות שפתאום גילו שאפשרי להם להרוויח יותר ולנהל מערכות יחסים טובות יותר עם בני זוגם או עם הגוף שלהם, רק מפני שבטיפול הם השתכנעו שזה אפשרי (אלוהים יודעת מה חסם אותם מלראות את זה קודם).
וכן, הצד השני הוא, שעד שאנחנו לא מאמינים שאפשר, זה באמת אי אפשר. הדרך חסומה בפנינו כשאיננו רואים אותה. ועד כמה שנהיה מוכשרים ואוהבים ומלאי יכולות, נמשיך למצוא את עצמנו בעבודות שקטנות עלינו, ביחסים שמקטינים אותנו.
***
וסיפור אמיתי לסיום: המתנתי השבוע בתור, כששמעתי דו שיח בין שתי נשים: האחת צעירה וקופצנית, השנייה מבוגרת, אירונית ומסוגרת. "נו, תגידי לי כבר שאת אוהבת אותי", צחקה הצעירה, והיה ברור שהמונולוג הזה מתנהל לא בפעם הראשונה. "הרי שתינו יודעות את זה. מה הבעיה בשבילך לומר? אני אמשיך לנדנד לך עד שסוף סוף תגידי לי."
"אני גדלתי במקום שבו לא אמרו שאוהבים", אמרה המבוגרת בפסקנות, ואני לא התאפקתי ושאלתי איפה. "בקיבוץ", היא אמרה. "ההורים שלי לא אמרו לי שהם אוהבים אותי, וגם אני לא אמרתי לילדים שלי שאני אוהבת אותם. המקום של להגיד שאני אוהבת מקולקל אצלי".
"המקום הזה לא מקולקל", אמרתי לה בשקט. "אני יודעת, גם אני מקיבוץ. הוא לא מקולקל, רק מכוסה. ואפשר להסיר את הכיסוי".
המבוגרת רק חייכה והמשיכה לספר על הקיבוץ. ואז, פתאום, רגע לפני שהלכה, הסתובבה אל הצעירה ואמרה לה: "אני אוהבת אותך. מאד".

נ.ב. 1: אם גם אתם נמצאים בחיים שקטנים עליכם, ופשוט לא רואים דרך לצאת מהמעגל, מוזמנים אלי, לפגישת ייעוץ או טיפול תטא הילינג. לעלות קצת יותר גבוה, ולגלות דרכים חדשות, שעד כה לא נראו לעין.

נ.ב. 2: הרגע הזה, שאת מתעוררת ופתאום מגלה שמה שרצית היה שם תמיד, ופשוט לא ראית

פורסם בקטגוריה בחירת מקצוע, התפתחות אישית, זוגיות, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.