מתחת לעור

כשאני מצליחה לצאת מהעור שלי, נהיה לי פחות צפוף

לאחרונה אני מנסה לצאת מהעור שלי.
זה לא פשוט, כי הוא די הדוק, העור שלי (חוץ מפה ושם צלוליטיס, שלא לומר קמטי הבעה. בעיקר בבטן). והוא גם די רגיל לעטוף אותי מכל הצדדים: מצד הגוף, ומצד הלב, ומצד ההיגיון. לומר לי: "את זו את, והם זה הם. את לא הם. יש פה הפרדה, הבנת?"
והוא חושב שהוא צריך לשמור עלי מהעולם, להגן עלי מן השורף והמצפה והמושך. ולכן כשאני מנסה לצאת ממנו, הוא מתנגד.
אבל לרגעים אני מצליחה. וכשזה קורה, אני… איך קוראים לתחושה המשונה הזאת? אה, כן. אני מאושרת.

להתמקד במישהו אחר

וכשאני אומרת "לצאת מהעור שלי", אני מתכוונת להיות ממוקדת במישהו אחר, שהוא לא אני. זה יכול להיות אחד הילדים, או הדייג, או חברה טובה, או אפילו האיש שלפני בתור בסופר.
להתמקד בו – כלומר, להפסיק לחשוב עליו בהקשר שלי. למשל, כשהילד מבקש חוג איגרוף תאילנדי, לא לחשוב על ההסעות שיידרשו ממני (ולמי יש זמן לזה!). או על איך מתכווץ לי הלב מפני שהוא מאמין שהעולם הוא מקום שצריך לדעת בו איגרוף. או אפילו להפסיק לחשוב על כמה הבטן שלי מקרקרת ויאללה, אני חייבת להספיק לאכול משהו. שיסיים כבר לדבר.
ואם הדייג קונה גלשן, להישאר ממוקדת בשמחה שלו במקום בפחד שלי שעולה עם כל ציוד אתגרי, שמה יהיה אם משהו יקרה ואיך אני (אני, שוב אני) אעמוד בזה.
וכשחברה טובה מדברת איתי, להפסיק למהר בתוך הראש למה שיש לי להגיד על זה, ורק להישאר רגע עם הסיפור שלה.

להקשיב, לזכור, לשים לב

וזה אומר להקשיב. להקשיב במקום לדבר. לתת מקום למחשבות ולרעיונות ולרגשות של האחר, בלי להכניס במקום הזה את אלה שלי. וזה כבר קשה לי כשאול. קשה לי לעצור. קשה לי לשתוק. קשה לי לא להגיב. האני שלי, זה שמתחת לעור, דוחק בי לומר ולספר ולפתור בעצמי. כמה קל לי להגיד, אלוהים. וכמה קשה לי לשתוק ולהקשיב.
וזה אומר לזכור. לזכור שבזמן שאני עסוקה בשלי אנשים אחרים עסוקים בשלהם, וה'שלהם' הזה לפעמים כרוך בכאב מתמשך. זו מטפלת בילד חולה וזו באחות שהתמוטטה. לזו נשרפה הדירה ולהיא עומד להיוולד ילד ובן זוגה יצא מהבית. ואני יודעת את כל אלה ואיכפת לי, באמת שאיכפת לי, לבי יוצא. אבל אז הוא חוזר שוב מתחת לעור, כי החיים סוחפים אותי לכל מה שאני צריכה לטפל בו: עניינים דחופים, עניינים חשובים, עניינים שנוגעים לי. ואני שוכחת, וכשאני נזכרת פתאום אני מתמלאת רגשי אשמה.
וזה אומר לשים לב. להתבונן. לזוז רגע ממה שאני מרגישה, ולנסות לנחש את נקודת מבטו של האחר: הוא ממהר. הוא חרד. הוא כועס. הוא מרגיש לא מוערך. הוא מרגיש חלש. הוא מרגיש צריך. בדיוק כמוני.

אין לי מספיק

וזה לא פשוט. כי מילא אלה שאני אוהבת, שיקרים לי (שוב אני ואני ואני). אבל מה עם הזרים ברחוב? אלה שאין ביני לבינם כלום?
וזה לא פשוט כי יש קולות שכל הזמן לוחשים לי בראש: אבל הי, אין לך זמן לזה. את עסוקה מדי. אם תתעסקי בכל מכאובי העולם, מתי יישאר לך זמן להגשים את הרצונות והמחויבויות שלך?
ואין לי כוח. זה פשוט גדול מדי. ואין מספיק מקום לכולם. ואם תעשי כל הזמן מקום לאחרים, איפה יישאר לך מקום?
ואין לי מספיק כסף לתרום לכל מי שצריך עזרה. אין לי. לא יישאר לי. גם אני צריכה!
ומילא אנשים שהתבוננות פשוטה מראה שהם צריכים ממך. אבל מה עם אלה שמנסים לקחת את מה ששלך? מה עם הזוג המבוגר שמנסה להידחף בתור לפני? הנהג שעקף אותי בפראות? מה עם אלה? איך לצאת מהעור שלי מולם?

פתאום הכל בסדר

זה לא פשוט. אבל כשאני לרגע מנסה, ולרגע מצליחה – קורה דבר נפלא. כשאני ממוקדת באחר, בצרכים שלו, במצוקה שלו – פתאום המצוקה שלי נעלמת. מתפוגגת כלא הייתה. ולא מפני שהיא קטנה יותר בהשוואה לזו שלו: פשוט מפני שהיא לא בפוקוס שלי כרגע.
וכשאני מתבוננת, אני מבינה שגם כשמנסים לקחת לי (את התור, את המקום, את רשות הדיבור), מדובר במצוקה: אף אחד לא נדחף בתור או עוקף בכביש אם הוא מרגיש שיש לו זמן. אף אחד לא נדחף לדבר אם הוא מרגיש שניתן לדחות את המילים. אף אחד לא פוגע באחר שלא מתוך תחושת מצוקה.
וכשאני זוכרת את זה, אני מצליחה לרגע לראות את המצוקה שלו במקום את זו שלי. וכשזה קורה, פתאום אצלי הכל בסדר. ואני יכולה בשקט לפנות מקום. ואין תחושה נפלאה מן השלווה שאני חשה כשאני מצליחה לומר לזוג שלפני: בואו, תיכנסו. בבקשה. והיא כל כך טובה יותר מן הסיפוק הרגעי והקנטרני שבלשמור על התור שלי.
***
כי כשאני מצליחה לצאת מהעור שלי, אני מפסיקה להיות במלחמה. ופתאום אני והאחר ביחד.
אני לא מופרדת. אני לא לבד.
והקונפליקטים נעלמים, מתפוגגים כאילו לא היו שם מעולם.
ושקט גדול מגיע.

נ.ב. 1: לפעמים, באופן אבסורדי, הכי קשה לצאת מהעור שלנו בבית. מול הילדים. כי עם הדרישות והצרכים הבלתי פוסקים שלהם, נהיה לנו הדוק וצפוף וקשה ולבד. אם מתחשק לכם ללמוד לצאת מהעור שלכם מולם- להרחיב את הלב, לראות את הרצון, להרגיש שאתם יחד עם הילדים במקום לנהל איתם ויכוחים – מוזמנים לקורס החדש שאני פותחת בכפר ורדים: "הורות משוחררת". כל הפרטים כאן.

נ.ב. 2: שיר. מוקדש באהבה גדולה לד' המופלאה, שדוחפת אותי לגדול כל הזמן.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.