מתח גבוה

כמה אני נלחצת. למה אני נלחצת. שיר לחץ

לפעמים אני יכולה לדעת שהוא יגיע. אני מרגישה אותו מטפס ובונה את עצמו בתוכי. מושך. מושך. נושך. ולפעמים הוא נוחת עלי פתאום, ואז זה מרגיש כמו בור שנפער בתוכי, בין הלב לצלעות, ואני נופלת, נופלת, נבהלת.
לחץ. כמה שנים הוא חי בתוכי, כמו טפיל. בכל פעם אני חושבת שזהו, נפטרתי ממנו. ושוב.
***
הפעם זה קרה בדרך לים, עם ערימת ילדים באוטו מאחור, בדרך ליום ההולדת של צעיר הבנים. והלכתי לאיבוד. בעיר הקטנטונת והמסודרת להפליא נהריה. מאחרת ליום ההולדת של הבן שלי. וכל כך נלחצתי שאבדו לי כל הכיוונים, וכשהאיש ששאלתי בדרך ניסה להסביר לי שלוש פעמים, הרגשתי איך המוח שלי מתמלא באדים ושום דבר לא יכול להיכנס.
טוב, אז אדם רגוע אני לא. הייתי רוצה להיות. ממש. אבל ממש. אני רואה אנשים רגועים, קוליים, ולבי נחמץ. איך הלב שלהם מצליח לשמור על קצב מתון כשדברים עומדים להתקלקל, והלב שלי פוצח בדהרה. איך הם ממשיכים לקרוא עיתון / לשתות קפה / לדחות את הסיפוק המיידי בהירתמות לפעולה. ואיך הראש שלהם מצליח להמשיך לנתח את הדברים בהיגיון כשזה שלי צועק את הסיסמה שהוטבעה בו גנטית: "שריפה, אחים, שריפה".

בת 12 הייתי

ואלוהים, איך שאני נלחצת בקלות. אני לא צריכה בשביל זה גג נדלק או צל חשך. לא אבן קלע, לא סכין, לא ציפרניים: מספיק איחור בלוח הזמנים כשאני אמורה להגיע בשעה מסוימת. או החלטה דחופה שצריך לעשות, אפילו לא מאד גדולה, אבל כשלא ברור לי מה התשובה הנכונה (לאפשר לילדה לנסוע לבד לנהרייה, או לא? להסיע את הילד כדי שלא יאחר, או לתת לו לשלם את המחיר על כך שלא יצא בזמן? ארזתי את כל מה שצריך לנסיעה, או שכחתי משהו חשוב?)
וכבר שורפות לי העיניים ומגרד לי במצח, ובמקום להיות אמא או אשה בגילי, שמסתכלת על הדברים נכוחה וקובעת סדרי עדיפויות והחלטות, אני כולי תינוקת חסרת אונים. והדייג מסתכל עלי במבט שרק באהבה גדולה אפשר לקרוא לו מרחם (מכל בחינה אחרת אפשר לקרוא לו 'מלא בוז'), ואומר לי: "תגידי לי, מה עובר עלייך? מה את, בת 12?" ואני רוצה לצעוק לו : "כן! כן! אפילו פחות! בבקשה תעזור לי!"

חוסר אונים

כי בשבילי לפחות הלחץ הוא תמיד זה: חוסר אונים. הוא 'אין לי מושג', הוא 'אני לא מסוגלת', הוא 'גדול עליי'.
ואם אני מדייקת עוד יותר, הרי הוא זה: "לקחתי על עצמי אחריות, ואני לא יודעת לעמוד בה". והכי: "אני עומדת לפשל, וזה מפחיד אותי נורא. כי אם אפשל… אם אפשל… יקרה משהו נורא באמת".
כי באותו הרגע, נדמה כאילו משא עצום עומד על כף המאזניים. משא של אשמה ואחריות.
כי ה"אין לי מושג" הוא בעצם: "אני חייבת לעשות את הדבר הנכון, ואין לי מושג מהו או איך לעשות אותו". ואילו רק הייתי יודעת. שמישהו יגיד לי, בבקשה, מה הדבר הנכון. מישהו חכם ויודע. שמישהו יסדר את הדברים. ואם אפשר, שאותו מישהו גדול ויודע גם יגיד לי שזה לא נורא אם לא אצליח לעשות את הדבר הנכון. אפשר בבקשה אחד כזה? במשלוח דחוף? תודה. אני פה בדרך לים, גליל מערבי, ישראל, מערכת השמש.

ביני לביני אני יודעת

וביני לביני אני יודעת – כלומר, בעיקרון – שאין כנראה דבר נכון או לא נכון לעשות. רק דבר שנכון לי או לא נכון לי לעשות. ועוד אני יודעת, שכל מה שאני צריכה זה זמן ללכת לאיבוד, זמן להקשיב פנימה.
ועוד אני יודעת ביני לביני – בעיקרון, כמובן – ששום דבר קרדינאלי לא יקרה אם התשובה הנכונה לא תימצא. שיש אפשרות לתיקון כמעט תמיד.
אז מה הקטע שלי? למה הלחץ הגדול?

מישהו לסמוך עליו

וזה ברור לי פתאום שהתשובה נמצאת בתוך השאלה. שהבעיה היא עם היכולת לסמוך. שאני מחפשת מישהו גדול לסמוך עליו כי אין לי יכולת לסמוך על הצד השני: על הילד שיעמוד בתסכול. על הילדה שתגיע בעצמה. על המשפחה שתסתדר בלי ציוד חשוב. עלי. עלי. עלי.
ושבכל פעם שאין לי יכולת לסמוך – להאמין שהדברים יסתדרו, כך או אחרת – מגיע הלחץ. והוא אומר חד וחלק: הדברים לא יסתדרו, ואת תהיי האשמה. כי את זאת שהיית צריכה לחשוב על זה קודם. את זאת שהייתה צריכה לעשות שיעורי בית. לצאת קודם. להסתכל במפה. להגיד לא. להגיד כן. לארגן. ליישר. לסדר. ולא עשית את זה. פחחחחח. אי אפשר לסמוך עלייך.

מחשבת הסתברויות

וכך אני עומדת בלב הולם, משפשפת עיניים שורפות ומצח קמוט ומנסה לחשב הסתברויות. לחזות את מה שעומד לקרות. למצוא פתרונות לבעיות שעוד לא התעוררו ולולים לאפרוחים שיבקעו מביצה שטרם נולדה. וזה מלחיץ עד בלי די, כי אי אפשר לדעת כלום, כלום, כלום. כל הסתברות מובילה לאלפי אחרות. ולכי חפשי וודאות ופינות סגורות.
***
אז אני מחליטה לוותר על פינות סגורות. לפחות באופן עקרוני. מחליטה קודם כל לתת לי זמן. זמן לאחר וזמן להתבלבל. זמן לא לדעת מה עושים וזמן לא לדעת איך עושים את זה. כי כשיש לי זמן, אני מראש פחות נלחצת.
ואני מזכירה לעצמי לשאול את עצמי: מה באמת יקרה? כמה גרוע זה באמת יהיה? את בטוחה?
ולבסוף, אני מבקשת לסמוך. לא עלי, זה מוגזם כנראה. אבל על הדברים שיסתדרו. על אחרים שיסתדרו. על כך שהכל יהיה בסדר.
על כך שהכל כבר בסדר.

נ.ב. 1: ואם אתם רוצים שאוריד לכם בתטא הילינג את הידיעה שיש לכם זמן, ושאפשר לסמוך – כתבו לי מייל או הודעה באתר ואוריד לכם. (ואולי גם נוריד את "הכל בסדר?", אם כבר?)

נ.ב.2: "אם יש מקום עמוק בפנים, אני חייב למצוא חלון. לצאת דרכו, להילחם בשדים, להגיד יהיה טוב". לר' בתודה על הליווי העיקש.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.