עדינה ושברירית

ולבסוף, אני מוכנה להיות עדינה

"את כזאת עדינה", אמרה לי חברתי ע', ברגע של שיחה מלב אל לב. ואני התכווצתי קצת בתוכי. היה לי ברור שהיא אומרת את זה באהבה. אבל עדינה? אני? אמא'לה, איזה פחד.
עדינות לא הייתה אחת האיכויות שחונכנו אליהן. חספוס? בטח. כוח? בוודאי. חוסן? בהחלט. להיות יכולה הכל, ביד אחת ותוך כדי עישון נובלס? כמובן וכמובן.
אבל עדינות? עדינות הייתה שייכת לספרים שקראתי, לא למציאות. במציאות שלי, עדינות הייתה כמעט פשע. היא הייתה משהו לצחוק עליו. להיות עדין היה להיות לא שייך לכנופיה.
ושנים פחדתי להיות עדינה. החבאתי את העדינות שבי היטב היטב. דיברתי בקול, צחקתי ברעש, הייתי בוטה וחותכת. עדינות התחברה אצלי לשבריריות. ופחדתי להישבר. פחדתי שיראו בי את החלק השביר וינהגו בו בגסות. אז עטפתי אותו טוב-טוב, וקברתי אותו בתוכי, נותנת לו לצאת החוצה רק ברגעי אהבה נדירים.
***
אבל עברו כמה שנים מאז הקיבוץ, תודה לאל. והיום, אם אני מסתכלת בכנות, אני יכולה לראות את העדינות שהייתה שם מלכתחילה, מתחבאת מאחורי בדיחות גסות והתנהגויות בוטות. ופתאום אני יכולה להסתכל עליה לא בכעס, לא בתיעוב, לא בשנאה עצמית. להודות בפני עצמי שזה חלק מהמבנה הפנימי שלי, ואולי טוב שכך.
***
כי היום, עדינות מתאימה הרבה יותר לעולם הערכים שבניתי לי במהלך השנים שעברו מאז הקיבוץ, מתאימה יותר לאדם שאני רוצה להיות. והיום, תודה לאל, אני חיה בסביבה חברתית אחרת, סביבה שעולם הערכים שלה הוא רך ומתחשב (אין הרבה מקומות כאלה בעולם, אני יודעת. בחרתי את הסביבה שלי בפינצטה). היום אני חיה בסביבה שמאפשרת עדינות.
ובשנה האחרונה עברתי קורס מזורז בתחום, מחברה שהלכה מעולמנו לעולמה בשיא העדינות, בשיא היופי, כשהיא משאירה אחריה מורשת מפוארת של אהבה, טוב לב ורגישות.
והיום, אני כך אני מבינה, אני מוכנה סוף-סוף להיות עדינה.

העדינות מאפשרת

כי בעדינות יש רוגע. העדינות לא מתנפלת על העולם כדי לשנות אותה. היא נוגעת לא נוגעת, מאפשרת אבל לא מכריחה.
ויש בה רגישות וכבוד לאחר: היא סומכת על האחר שיבין בעצמו גם אם לא נדחף לו את האמת (כפי שאנחנו רואים אותה, כמובן) לתוך הגרון. היא סומכת על הקצב שלו, על הדרך שלו. על כך שהוא יבין בזמן ובמקום שייראה לו, ולא בהכרח בזמן ובמקום שנראים לי.
עדינות לא משתלטת על אף אחד. היא פותחת, מרככת, מלטפת.
ויש בה עמדה כלפי העולם: עמדה משתתפת, לא דוחפת.
ויש בעדינות נינוחות, הנינוחות של מי שלא חייב להזיז עניינים, של מי שלא חייב להתבלט, של מי שלא חייב לקבוע איך ומה צריך להיעשות. הנינוחות של מי שמוכן לעמוד בצד עד שהרגע הנכון והמדויק יגיע – הרגע שבו לעדינות יש משקל לא פחות מזה של החוסן.

הרגעים של העדינות

כי לעדינות יש את הרגעים שלה – הרגעים שבהם רק היא תעשה את העבודה:
הרגעים שבהם הפצעים של מי שמולנו כואבים ומדממים רגשות. במקומות האלה, שבהם בעבר מיהרתי להציע את כלי הניתוח החדים שלי – היום אני משתדלת להציע ליטוף. או חיבוק. או מילה אוהדת. הניתוחים יכולים לחכות.
או הרגעים שבהם נדרש רק רעיון, זרע של פעולה, כדי לתת למי שמולנו לגדל את הרעיון בעצמו. כי רק כשהוא יגדל אותו, הוא יהיה משמעותי עבורו.
או הרגעים שבהם מספיקה נגיעת אצבע כדי לשנות כיוון. לא בכוח. בשקט. עם הקשבה דרוכה ועדינה, עד שמתגלה הרגע המתאים, שבו הגורלות מסתחררים והפור עומד ליפול. לא קודם, לא אחר כך. בדיוק ברגע הנכון.
לא לשלוט. רק לגעת.

לנהוג בי בעדינות

ולבסוף, אני רוצה להסכים לנהוג גם בי בעדינות. לעזוב את מדי הרס"ר הצועק, לוחץ, דוחק בי לזוז, לעשות, לייצר.
אני רוצה לראות בי את מה שע' ראתה בי: את העדינות, את השבריריות. לדעת ששבריריות היא לא מילה גסה – היא הוראה שלא לנהוג בגסות. אני רוצה שלא לנהוג בי בגסות. גם כי לא מגיע לי, וגם כי זה יעשה אותי מסוגלת פחות, לא יותר.

כוח העל שלי

ואני מבינה שלכל אחד מאיתנו יש מתנות שיש רק לו, כוחות העל שלו, הדרך שבה הוא מעניק לעולם. ולא תמיד אנחנו שלמים עם המתנות שקיבלנו. לפעמים, כמו ילדים, היינו רוצים את המתנה של אח שלנו, של החברה הכי טובה, של בן הזוג.
כשאנחנו מתכחשים למתנות שלנו, ומבקשים לעצמנו את המתנות של האחרים, אנחנו לא באמת מבטאים את עצמנו. אנחנו מתאימים את עצמנו למה שנראה לנו מקובל, עובר חברתית. אבל מה שאין לנו, לעולם לא יוכל להחליף את מה שיש לנו. מה שאין לנו ואנחנו רוצים לחקות לעולם יהיה תחליף חיוור. תמיד נרגיש שזה לא בדיוק זה. ותמיד נרגיש את הפחד שמרגיש מי שמאמץ לעצמו תכונות לא שלו: הפחד שיעלו עליו, יחשפו אותו, יראו מי הוא באמת.
ואני מתחילה להיות מוכנה להראות מי אני באמת. לוותר על כוחות העל שאין לי, ולקבל את אלה שיש לי. ואם עדינות היא אחד מהם – ובכן, אני מוכנה להיות עדינה.

נ.ב. שיר. I want you by my side, so I never feel alone again
מוקדש לחבורת סיסו ושמחו. אלופות עולם אחת אחת.

פורסם בקטגוריה בריאות, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.