על אשמה ואחריות

פוסט ובו ידובר: על הזמנות מהיקום, על סירות בים גועש ועל נומרולוגיה קבלית

הפעם – היכונו היכונו – אני שוב הולכת לירוק לבאר שממנה אני שותה, ולזרוק חופשי אבנים על בית הזכוכית שלי. שימו לב, גבירותיי ורבותיי: אני הולכת להיכנס בניו-אייג', וליתר דיוק באחד העקרונות המצוטטים ביותר אצל מטפלים, הוגים ומהגגים אלטרנטיביים: העיקרון שאומר שכל דבר שקורה לנו בחיים – קורה כי אנחנו הזמנו אותו.
שהרי מי שחי בתקופתנו (שלא לומר מי שחי במצפה בגליל בתקופתנו) לא יכול לעבור בשביל מבלי להיתקל בפרשנות הזו, תלויה על כל עץ ברחוב: עברת תאונת דרכים, חס וחלילה? נו,נו: הזמנת אותה. הגיעה אליך מחלה קשה? נא לבדוק איך הבאת אותה על עצמך. ולהבדיל, אתה אמנם מתנהג כצרצר ומקפיד לבלות היטב ולחשוב על שפע, בעוד הוריך העמלים כנמלים מקפידים לשלם את החובות שלך? סימן שאתה עושה עבודה רוחנית מצויינת, והיקום שולח לך בדיוק מה שהזמנת.
מה שמפריע לי בתפיסה הזו – לבד מהיותה לא מדוייקת – הוא בעיקר משא האשמה שהיא מפילה על כל מי שחווה חוויות קשות. כי אם מי שחלה צריך להתמודד גם עם האמונה שהוא הביא את המחלה על עצמו, ואם מי שאיבד את היקרים לו צריך לחפש היכן טעה – משהו פה לא בסדר. זו בטח לא נקודת מוצא שעוזרת לנו להתמודד עם משהו בחיים. להיפך: זו נקודת מבט מפחידה, מכווצת, אפילו משתקת.

אשליית השליטה

למה בכל זאת כל כך רבים מאיתנו בוחרים להיצמד לתפיסה הזאת, למרות משא האשמה שהיא מעמיסה על כתפינו? אני מאמינה שזה מפני שהיא מאפשרת לנו את האשליה המתוקה מכולן: אשליית השליטה.
בואו נודה רגע באמת: אנחנו חיים בעולם שאיננו מבינים לחלוטין את כלליו. אנחנו מסתכלים סביב, ורואים אירועים: זה הצליח וזה נכשל; זה התעשר וזה איבד הכל, זה חלה וזה הבריא. כמעט תמיד, איננו מצליחים להבין למה זה כן וזה לא. וחוסר הוודאות הזה מעורר בנו פחד עמוק – פחדם של ההולכים באפלה. כמו סומים בארובה אנחנו הולכים עם הידיים קדימה, מנסים לנחש מה יביא לנו מכשול ומה יפתח לנו את הדרך. נדמה לנו שאם נבין את הכללים – נוכל לשלוט בתוצאה. וכך, דתות ותורות אינספור (כולל דת המדע, אם תשאלו אותי) מנסות לקבוע מסמרות: "צדיק וטוב לו – רשע ורע לו"; "כסף נמשך לכסף" או "מים הופכים ב-100 מעלות לגז". אנחנו חוקרים, מאמצים תיאוריות ונוהגים לפיהן, רק כדי שנוכל לומר: "אם אעשה X, יקרה Y".

איפה הייתי ומה עשיתי

וכאן בדיוק נכנסת האמירה "אני הבאתי את זה על עצמי". כי אם אני הבאתי את מה שזה לא יהיה על עצמי, הרי שאני הוא זה שגם מסוגל לעשות אחרת, כדי להביא מה שזה לא יהיה אחר לחיי. בקיצור, אני ועוצם ידי שולטים בתוצאה. וכדי לשלוט בתוצאה, אנחנו מוכנים לעשות הרבה – כולל לקחת על עצמנו אשמות מופרכות. נדמה לנו שאם רק נגלה מה עשינו לא נכון בשנים הקודמות (חיינו במתח, אכלנו ג'אנק, התמכרנו לעבודה), נוכל למנוע ממחלה לשוב אל פתח ביתנו. אם רק נברר איפה שגינו בחינוך (לא הצבנו גבולות, לא נתנו מספיק הקשבה, לא עשינו ארוחות ערב משפחתיות) – נוכל להשיב את הגלגל אחורה, ולגדל ילדים בטוחים בעצמם ונטולי לקויות למידה. אם רק נפתור את הדפוס העיקש של נטישה / חרדה / תלות / שליטה, יגיע אלינו סוף סוף הבן זוג המושלם. בקיצור, נשאר לנו רק לגלות מה עשינו שגרם למה שגרם, והללויה: העולם יתנהל בדיוק כמו שאנחנו רוצים.

צעד אחורה

בכל מה שנאמר פה, אגב, יש משהו נכון. יש השפעה למה שאנחנו עושים, אומרים, אוכלים או חושבים, ואני האחרונה שאתכחש לזה. אבל זו השפעה – לא שליטה. כי עם כל הכבוד, אנחנו לא מנהלים את העולם. בקושי בקושי אנחנו מצליחים לנהל את עצמנו.
כי מה שחסר בתפיסת "אני הבאתי את זה על עצמי", הוא מידה אחת קטנה אך חשובה: צניעות. ההבנה שאנחנו לא לבד פה בעולם, אלא חלק ממערכת מורכבת, ענקית – ולפי אמונתי, גם חכמה להפליא (ו"להפליא" זו המילה הנכונה כאן: הפלא כל כך גדול שהוא נשגב מבינתנו הדלה).
והמערכת הגדולה הזאת פועלת בדרכים שונות ומשונות כדי לעזור לנו להתפתח ולגדול (ובו זמנית, לעזור לכל מי שסביבנו להתפתח ולגדול) – ולא פעם, השיעורים שהיא שולחת לא מובנים לנו. לפעמים נדמה לנו שהבנו את הלקח, אבל בראייה לאחור הלקח היה אחר לגמרי. לפעמים האחרים שסביבנו בכלל היו צריכים לקבל את השיעור הגדול, ואנחנו מרוויחים ממנו על הדרך. לפעמים מה שנדמה לנו כרע ונורא נועד להכין אותנו לשלב הבא, לבנות את הכלים שלנו לקראת התנסות שעוד מחכה לנו. ולפעמים (כך על פי אמונתי, לפחות), הזמנו לנו שיעורים מראש, עוד לפני שירדנו לכאן בחיים האלה. הנשמה שלנו אולי מבינה למה היא צריכה לעבור את כל מה שהיא עוברת, אבל השכל – עד כמה שיתאמץ – לא. כי השכל מוגבל לכלליו של הכדור הזה, בעוד הנשמה מבינה שיש גם דברים שמעבר לחוקי הזמן, המקום, הסיבה והתוצאה. וכך קורה שצדיק רע לו, שבני זוג נפלאים נעזבים ושגם מי שאוכל נכון, חי בשלווה ועושה ספורט – הופך חולה לפתע.

הכי טוב שאפשר

אז מה זה אומר? שצריך להרים ידיים, ולהפסיק לנסות להבין מה אומר לנו היקום, ומה ההשפעה שלנו על חיינו? לתת ליקום לטלטל אותנו כסירה קטנה באוקיינוס גועש? ממש לא. עם כל הבנתנו הדלה, יש דבר אחד שאנחנו יכולים תמיד לעשות: את הכי טוב שאפשר באותו רגע. כי גם אם אנחנו לא יכולים להבין את העבר (ואיך מה קרה שם שהביא את מה שקרה לנו) ולא יכולים לשלוט בעתיד (ולכוון מה יקרה שם אם נפעל כך או אחרת), עדיין נותר לנו הרגע הזה: רגע ההווה. וברגע הזה כל האפשרויות פתוחות כדי לגדול ולהתפתח. וכאן, ברגע הזה ממש, יש לנו השפעה עצומה על החיים שלנו, וכמעט כולה ממוקדת בשאלה "איך אנחנו מתייחסים למה שקרה לנו". האם אנחנו מתייאשים? מוכנים ללמוד? מוכנים להתנסות? מוכנים לשמוח? ובמילים אחרות: מה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות למען עצמנו ברגע זה? איזו חשיבה ואיזה מעשה יביאו לנו ברגע הזה הכי הרבה שמחה?
שהרי אם אנחנו כמו סירה בים גועש, הרי שהשאלה "איך אנחנו מתייחסים" היא המשוט שניתן בידינו. הנכונות לעשות עבור עצמנו את הדבר הטוב ביותר ברגע זה ממש היא פעולה של התמרה: במקום אשמה, צומחת אחריות.
ומכיוון שאנחנו עצמנו חלק ממעשה הבריאה, חלק בלתי נפרד מהתבונה האלוהית הגדולה שמפעילה את חיינו, ברגע שלקחנו אחריות – כבר הבאנו לשינוי. כי לא משנה מה הביא את הגל באוקיינוס החיים: משנה מה אנחנו עושים מולו ברגע הזה ממש, ואם אנחנו יכולים לקבל אותו בשמחה ובאהבה, בלי לנסות להכניע אותו או לבטל אותו. ואז – אם נצליח לזרום איתו – נגלה שאולי לא הצלחנו לייצר לנו ים שקט… אבל או-הו, איך שאנחנו רוקדים עם הגלים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אנחנו אולי לא ערים לכך, אבל אנחנו חלק בלתי נפרד מהבריאה מרגע לידתנו. לפי נומרולוגיה קבלית, 40 יום מרגע ההתעברות, כשלפתע פתאום קורה נס ולב העובר מתחיל לפעום (יש מאין, בדיוק כמו שנוצרה הבריאה), נכנסת בתוכנו הנשמה. והנשמה, שהיא חלק קטנטן מהאלוהות (או היקום, איך שתרצו), ממשיכה לקיים תקשורת בלתי פוסקת עם המערכת הגדולה שממנה באה.
המטאפורה שיכולה להסביר זאת הכי טוב היא זו: דמיינו לעצמכם ג'י-פי-אס ברכב. לפני הנסיעה, תכנתנו לעצמנו את היעד שאליו רצינו להגיע, ואת התחנות שנעבור בדרך. התכנית הזו, לפי נומרולוגיה קבלית, מקופלת בתאריך הלידה שלנו, שם כתובים גם הייעוד וגם תחנות ביניים להגשמתו (פסגות ואתגרים).
רק מה? כשאנחנו נולדים, רבים מאיתנו שוכחים מה הייתה המטרה המקורית וכיצד תוכנן המסלול כדי להגיע אליו (למה אנחנו שוכחים? לאמונתי, כדי שנוכל לתרגל בחירה, שהיא המתנה הגדולה של החיים על כדור הארץ). לכן, מרגע שאנחנו יוצאים לדרך, הג'י-פי-אס שלנו משדר ללא הפסק את מקומו לתחנת הממסר המרכזית, והיא, בהתאם, שולחת הכוונה. מכיוון שהיקום לא יכול לדבר אלינו ישירות, תחנת הממסר האלוהית שולחת לנו הוראות נסיעה על ידי הזדמנויות ("סע") ומכשולים ("פנה לדרך אחרת").
ומה קורה כשאנחנו מתעקשים לקצר דרכים, או לשנות את היעד באמצע הדרך? או אז הנשמה שלנו שולחת מסר ליקום: "הלו, יוסטון, יש לנו כאן בעיה! הרכב סטה מהדרך!" באותו רגע, היקום מתחיל לשלוח לנו מצבים, הזדמנויות ומכשולים חדשים, כדי להחזיר אותנו למסלול שביקשנו לנו מראש. אם נקשיב בקפידה, נגלה שנפתח בפנינו מסלול מרתק, מאיר עיניים, ובעיקר בדיוק כזה שרצינו עמוק בפנים.
(איך מגלים מה המסלול שתכננו לעצמנו מראש? אה, זה דווקא פשוט: הולכים לייעוץ נומרולוגי. ייעוץ שכזה מגלה מה התחנות האפשריות בדרך, ובעיקר – מה היעדים שהכי מתאימים לנו).

השיר "זמר אהבה לים" מבטא את כל זה בצורה פיוטית במיוחד. לא יכולתי להתאפק, ולהלן שתי גירסאות גידי גוב, בערך בעשרים שנה הפרש, של השיר הנפלא הזה

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.