על גמישות וכוח

גם זה וגם זה. כמה עדין האיזון בין גמישות לבין כוח

צריך כוח וצריך גמישות. כך אמרה המורה ליוגה בשיעור של יום שישי. צריך גם וגם, וצריך ששניהם יהיו מאוזנים, היא אמרה, ואני חשבתי שזה לא רק ביוגה. זה ככה בדיוק גם בחיים.
***
צריך כוח בחיים. היום, אחרי כל החיפושים אחרי שיטות פלא, הבנתי את זה. צריך כוח. השריר צריך להתכווץ. ההתכוונות צריכה לצאת מהכוח אל הפועל, מהחלום אל הכוח. כל מי שמבטיח לנו "בלי מאמץ" שוכח את זה: בשביל עשייה צריך כוח. לא כוחנות, חס וחלילה. אבל כוח.
צריך כוח כדי להניע תכניות. צריך כוח כדי לתחזק זוגיות. צריך כוח בשביל ההורות (אלוהים, כמה כוח צריך בשביל ההורות). צריך כוח להחזיק את הרצון, וכוח להחזיק את כוח הרצון. צריך כוח כדי לפעול.

צריך גם גמישות

אבל צריך גם גמישות. גמישות כדי לנוע ברכות. גמישות כדי לא להישבר. גמישות כדי לקבל בנחת את העובדה ש"איך שרצית" לא הולך בדיוק כמו שרצית.
צריך גמישות כדי לכאוב פחות כשהמציאות נתקלת בך חזיתית עם ההפתעות שלה: תאונה. מחלה. אובדן עבודה. אובדן קשר. אובדן באופן כללי. צריך גמישות כדי לדעת שמה שאת רוצה יכול להגיע גם מהצדדים, ולא רק בדרך שחשבת.
צריך גמישות כדי להגיע למקומות חדשים, שעוד לא הגעת אליהם קודם. כדי לגעת ברצפה, למשל. אבל גם כדי להתמתח עד השמיים.

מכוח לגמישות ובחזרה

רוב חיי הייתי טובה בכוח. התכווצתי, התרוממתי, הנעתי, עשיתי, דחפתי. כשהחיים פגעו בי בדרך, נשברתי: כל פעם שבר קטן. ועוד אחד, ועוד אחד. את הסדקים מילאתי בויתור ובכעס, וכשלא יכולתי יותר לוותר ולכעוס, מילאתי את הסדקים בהקהייה רגשית. באדישות. בחוסר אכפתיות מדומה.
עד שאי אפשר היה יותר.
בשנה האחרונה מצאתי את עצמי מתרגלת גמישות. מתרככת ומתעגלת כלפי המציאות. מרפה מכל מה שלא נתפס לי באצבעות. מוותרת לא מתוך כעס, אלא מתוך קבלה: ככה זה. זה מה שיש. זה לא אישית נגדי. פשוט ככה נהיה.

חוזרת לגשש אחרי הכוח

היום, ריקה הרבה יותר, קלילה יותר בלי המשא של הכעס והוויתור, אני חוזרת לגשש אחרי הכוח. לפעמים אני מרגישה שאין לי כוח, שבעיקר בא לי להמשיך ולהיות רפויה. ובכל זאת אני מחפשת אותו בתוכי כדי להמשיך ולעשות. לא כי צריך: כי אני רוצה.
אבל הפעם, אני יודעת, או לפחות מקווה, זה יהיה אחרת.
אגייס בתוכי כוח, אבל לא אפעל בכוח.
אפעל בעדינות.
אכווץ את השרירים, אבל אזכור גם להרפות.
אנסה לא להילחץ כשהסיטואציה בחוץ תגיד לי: עכשיו תרפי, עכשיו תתכווצי, עכשיו תפתחי ותמתחי.
כמו בלידה האחרונה שלי – לפני כמעט 13 שנים – אנסה לשים לב למקצב העדין שקורא לי לשים לב אליו: כיווץ, הרפיה, התרחבות.
הנה אני, בוראת את עצמי מחדש.

נ.ב. 1: ואם גם אתם נמצאים בתהליכי בריאה עצמית עכשיו, מוזמנים לפרגן לעצמכם טיפול תטא הילינג. שיהיה בעדינות. שיהיה בלי לחץ. שיהיה בקלות ובעוצמה.

נ.ב. 2: הפעם, רגע לפני שאפעיל כוח, אזכור: כמה אנחנו קטנים

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.