פחדנית אחת

על הרצון להעז

על מה תתחרטי לפני שתמותי?
ככה, באמצע היום והשומקום, זה מה שעלה לי בראש. לא שאני אדם של חרטות גדולות (אני אשה של קדימה, לא של אחורה), אבל השבוע חזרתי לספר הנפלא של טאנזין פאלמו, "טיפוח הפוטנציאל האנושי", ושם, היא כותבת במשפט אחד – "מעט מאד אנשים הצטערו לפני מותם על כך שלא הקדישו יותר זמן לעבודה". וגיליתי שאני סוגרת את הספר ושואלת את עצמי: "ואת? על מה את תצטערי לפני שתמותי?"
והתשובה עלתה, ברורה וגלויה ומצערת: אני, ככל הנראה, אתחרט על כך שלא העזתי יותר.

העזה מצומצמת

מי שמסתכל עלי מהצד לא יחשוד בי בחוסר העזה. אני נראית – ככל הנראה – בוטחת, סגורה על עצמי, מעזה להתקדם.
אבל ההעזה שלי מצומצמת לאזורים מאד מסוימים: אזורי השכל, הדיבור, האינטלקט, החיבור עם אנשים. אין לי בעיה להתמודד עם נושא חדש, לימודים חדשים, אנשים חדשים, אפילו תעסוקה חדשה.
איפה אני מאבדת את האומץ? בכל מה שקשור להסתדרות בעולם: שם אני מרגישה אבודה וחוששת. לנסוע לחו"ל לבד, למשל, זה משהו שלא עלה בדעתי. גם לטייל בארץ רק איתי זה לא משהו שבא בחשבון. אני אפילו פוחדת לנהוג למקומות חדשים ולא מוכרים (אבל זה נושא לפוסט אחר). להסתדר במציאות בלתי מוכרת? פחד אלוהים.
אני פוחדת מאקסטרים. פוחדת שהמשפחה שלי תתערב בענייני אקסטרים. אני פוחדת מגבהים, ממהירות מופרזת, מפיגועים, מתאונות, מטרמפים, מלנסוע במזג אוויר בעייתי, מלהיות חסרת כל, מלשחות לעומק בים.
בקיצור, אני פוחדת מכל מה שקשור בגוף, בפיזיות, בחוץ, בקיום. שם אין לי ביטחון.
והמחיר הוא חוסר העזה. יש המון דברים שאני מפנטזת לעשות ופוחדת: החל מהאומגה שכולם במשפחה עשו חוץ ממני, דרך לנהוג למקומות מרוחקים וכלה בטיול להודו שאליה טרם הגעתי. שם אני עוצרת את עצמי. שם אני מגבילה את עצמי. שם אני לא.

שני סוגי ביטחון

וחשבתי השבוע על ביטחון באופן כללי, וביטחון עצמי באופן ספציפי. וחשבתי על כך שיש שני סוגים של ביטחון: הביטחון בעצמי והביטחון בעולם.
הביטחון בעצמי הוא האמונה שלי בעצמי וביכולות שלי. הידיעה שאני יכולה להסתדר עם כל דבר שלא יבוא. שאני מסוגלת להתמודד עם חוסר כסף, חוסר דרך, נתיבים מסוכנים.
ביטחון מהסוג הזה נרכש – אם יש לנו מזל, או שכל, או הורים שמאפשרים את זה – על ידי התנסות. בכל פעם שאני עושה משהו חדש, שלא עשיתי קודם, ויכולה לו – הביטחון העצמי שלי גדל עוד קצת. אני לומדת שאני יכולה. וכך, אני לומדת לסמוך על עצמי. ההתנסות הראשונה מפחידה, זו שאחריה – פחות.

החיים כחדר בריחה

אבל הביטחון בעולם הוא משהו אחר לגמרי: הוא הידיעה שלא משנה מה יבוא, זה טוב לי. לא משנה מה יגיע, אני אגדל מזה. או כמו שאמרו ב"שיטת המגירות", שממנה התחלתי את דרכי הרוחנית: "הכל בא לקדם אותי".
במילים אחרות, אם הביטחון העצמי מדבר על עבודה ויכולת, הביטחון בעולם מדבר על אמונה.
הוא מדבר על לראות את החיים לא כמסלול מכשולים בעייתי שבו עליך להיות נהגת מיומנת ובעלת כישרונות (או שתתרסקי!) – אלא כזירת משחק. זירה שבה אפשר לבוא ולהתנסות, להשתעשע בכל מיני משימות ולראות מה זה עושה לי.
בטיפול שהיה לי השבוע השוויתי את החיים לחדר בריחה (גם באחד כזה לא הייתי, אגב): היינו יכולים לראות את חדר הבריחה כהתנסות מלחיצה – חדר סגור, אי אפשר לצאת, לחץ לפתור בעיה מסובכת – אם לא היינו יודעים שמדובר במשחק.
אמונה בעולם מדברת בדיוק על זה: על ההבנה שבאנו לעולם הזה כדי לגדול ולהתנסות, לחוות ולהתפתח. ומבחינה זו, כל חוויה שהיא, נעימה או לא נעימה, מפחידה או מענגת, היא בסך הכל חוויה: חומר לימודי, תרגיל בהתפתחות.

הבעיה: המוח הממיין

ואני נזכרת במה שלמדתי בבודהיזם: שהמקור לסבל שלנו הוא ההתעקשות להחליט על חוויות אם הן טובות או רעות. הבעיה נעוצה במוח הממיין שלנו, שנרתע מחוויות מסוימות ושואף נואשות להשיג אחרות.
אותו מוח שמסרב להכיר באמת הפשוטה, שכולנו חווינו והכרנו בחיינו: אין לך מושג מה תהיה התוצאה של מה שאת עוברת ברגע זה. אנחנו לא זוכרים שלפעמים קפיצות הדרך המשמעותיות בהתפתחות שלנו הגיעו דווקא כתוצאה מחוויות שלא היינו מגדירים מראש כנעימות, מחוויות שהיינו עושים הרבה להימנע מהן.
לעולם לא הייתי בוחרת במשבר הבריאותי שעברתי בשנה שעברה. לא הייתי בוחרת לעבור בדיקות וניתוחים ופחד ולחץ וחוות דעת נוספות ונסיעות ותקופות שבהן אני לא יכולה לעבוד. אבל ההתנסות הזו שינתה אותי, הגדילה אותי, פתחה אותי להבנות חדשות, למערכות יחסים חדשות. היא עיצבה אותי, ועשתה עבודה טובה למדי. מי אמר לי שחוויות אחרות שאני חוששת מהן, שאני מגדירה כגרועות, לא יעשו את אותה עבודה?

***

והייתי רוצה לומר לעצמי עכשיו: "יאללה, קומי, תעזי. הכל חוויות, את זוכרת?". אבל אני יודעת שזה לא בהכרח יקרה. לא עכשיו, לא בקצב שהייתי שואפת אליו.
אבל כשאני זוכרת את זה כמטרה, אני מקווה להתכוונן אחרת. להיפתח, לאט לאט, לחווית חדשות. להיפתח, לאט לאט, אל החיים.

נ.ב. ושיהיו רגעים של חסד

פורסם בקטגוריה בודהיזם, הורות וילדים, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.