פחד, אלוהים

אני מפחדת. מאש, ממים, מגובה, מהחיים

"זה כבר בלתי נסבל", אומר לי הדייג ברצינות. "אני מנסה להתחשב, אבל זה באמת בלתי נסבל".
אנחנו גולשים בדרך הנוף ממצפה הילה אל הים, הקייאק קשור לגג, הילדים חגורים מאחור. זו הייתה יכולה להיות תמונה מסרט קיץ רומנטי, או מקומדיה חביבה לכל המשפחה. אידיליה בהתגלמותה.
אלא שבמקום לשיר עם הרדיו, אני מכווצת לחלוטין במושב שליד הנהג, וכשהדייג אומר "זה", הוא מתכוון בדיוק לזה: לכך שאני לא מסוגלת להירגע וליהנות מנסיעה לים בלי לבקש ממנו להאט. ממש. ובלי להשתנק. ולקפוץ. ולהיאנח. מאז התאונה שעברתי לפני שנה, אני יושבת בכיסא שליד הנהג כאילו אני ברכבת הרים. רגל ימין לוחצת בלי הרף על בלמים דמיוניים. יד ימין נאחזת בלולאה הטיפשית שמעל החלון, כאילו ממנה יבוא עזרי. בכל פעם שהנהג מגביר מהירות, אני מתכסה בזיעה קרה. לא, לא באופן מטאפורי. אמיתי לגמרי.
כשאני נוהגת, אגב, הרבה יותר קל לי: רוב הזמן אני רגועה ושקטה. רק כשרכב מגיח מימין או משמאל אני נדרכת בלי שליטה; כמו זרם חשמלי של בהלה שעובר בי. זה לא שאני מפחדת: זה הגוף שלי שמפחד.

הבלתי תלוי

הייתי שמחה לומר שזה התחיל אז, במאי 2013. אבל האמת היא שתמיד הייתי פחדנית. התרחקתי מגבהים, ממים, מאש, מכלבים תוקפניים. אפילו כילדה לא עליתי על מתקנים בלונה-פארק. לקח לי שנים להפסיק לפחד לנהוג (עד היום אני לא מעיזה לנהוג למקומות שאני לא מכירה: פוחדת ללכת לאיבוד). כל מקום שבו אין לי שליטה מוחלטת – נו, ברור שלכאורה – במה שקורה לי, מעורר בי פחד, ואני מתרחקת. (אפילו כשהבת שלי החליטה לעשות מצנחי רחיפה הלכתי משם. לא יכולתי לראות אותה מרחפת בין שמיים וארץ).
אבל מאז התאונה הבנתי משהו שלא הבנתי קודם: שזה לא תלוי בי. כלומר, זה בכלל-בכלל לא תלוי בי. אני יכולה להיזהר ולשמור מרחק ולנסוע על 80 קמ"ש ולא לדבר בדיבורית, ובכל זאת מולי מישהו יחליק על הכביש הרטוב וייכנס בי. ואם קודם היה נדמה לי באיזשהו אופן שאם אהיה ילדה טובה ולא אדרוך על הקווים, העולם מצידו לא ידרוך עלי, אני יודעת היום – לא רק בראש אלא בגוף – שאין שום קשר. הטיפות של החיים ירטיבו גם אותי אם אהיה במקום שהן מטפטפות. גם אם הייתי ילדה טובה ממש. שום שליטה.

לשחרר אותם

ויש גם את העניין הפעוט הזה, של הילדים שלי שמתבגרים ורוצים לבד. לישון בלילה עם חברים בים. לצאת למסיבה ביישוב הקרוב. והבן הגדול שהצבא שלו מתקרב כל הזמן בעוד שנה ועוד שנה, מאיים להפקיע אותו ממני. ולפעמים נדמה לי שזה פשוט לא אפשרי יותר, כל הפחד הזה, כל חוסר השליטה הזה בחיים. כי איך אדע ואיך אסמוך כשהכל כל כך שרירותי ומקרי. ואיך אתן להם לצאת מהבית – כאילו שאני יכולה שלא – ואיך בכלל ללכת לישון אי פעם?

מפלצת מסוכנת

ועכשיו, תוך כדי כתיבה, כשאני חושבת על השינה, אני פתאום רואה את האבסורד. איך נדמה לי שאם אהיה דרוכה, אצליח למנוע משהו. והרי ביני לביני אני יודעת שזה לא כך: שכשאני שוכבת ערה בלילה ומחכה לדלת שתיפתח, אני לא עושה כלום למען בטחונו של אף אחד. אני רק פוגעת בי. הופכת את קצות העצבים שלי דקים יותר, שחוקים יותר. מונעת מעצמי צמיחה ושגשוג, כי בכל רגע נתון (כך מסביר ד"ר ברוס ליפטון בספר המצויין שלו 'הביולוגיה של האמונה') כל תא בגופי יכול לעשות רק דבר אחד: או להגן, או לצמוח.
וכשאני מספרת לתאים בגוף שלי שיש שם בחוץ מפלצת מסוכנת – נקרא לה 'החיים' – הם עסוקים בהגנה. וכשהם עסוקים בהגנה אין זמן לצמיחה ולשגשוג. רק לדריכות ושמירה על המולדת.

אולי מחכה פה אויב

(ועכשיו, פתאום אני קולטת כמה זה קשור לאורטיקריה שלי, מחלה אוטו-אימונית שבה הגוף מפריש כמויות גדולות מדי של היסטמין – שהוא ההורמון שאחראי על התרעות ואזעקות. וכשאני כל הזמן דרוכה, כל הזמן קופצת ונזעקת ונלחצת – הגוף שלי מקשיב לי טוב-טוב ופוצח באזעקות לכל עבר. כי מי יודע, אולי באמת מחכה פה אויב).

אומץ במקום ביטחון

וכשאני מביטה בחוסר הטעם וחוסר התוחלת של הפחד שלי, אני כמעט מיואשת. כי ברור מצד אחד שאני צודקת: החיים מסוכנים (הבדיחה אומרת שעוד אף אחד לא יצא מהם חי). ואני לא רוצה לחיות את החיים סגורת עיניים ובלתי מבחינה בסכנות.
ומצד שני, אני רואה את האיוולת. כי החיים הם גם יפים ומשמחים ומלאי חוויות – חוויות שאני מונעת מעצמי בשם הפחד, בשל הפחד.
ואז אני נזכרת ב'הורדה' (download) שעשיתי באחד הטיפולים האחרונים, למישהי שביקשה ממני להוריד לה ביטחון עצמי בעבודה, כדי שתעיז לקחת על עצמה פרויקטים של לקוחות חדשים. "את מבקשת ממני להוריד לך ביטחון בכך שהפרויקטים ימצאו חן בעיני המזמינים", אמרתי לה, "ואני לא יכולה להוריד לך את זה, כי לא בטוח שזה יקרה. זה לא תלוי בך.
"אבל מה שאני רואה שאני יכולה להוריד לך זה אומץ: הנכונות לעמוד בתוצאות גם אם הן לא יהיו מה שרצית. הידיעה שההתקדמות שלך מספיק חשובה כדי שתיקחי על עצמך את הסיכון. הידיעה שתהיי בסדר גם אם לא יילך לך".
***
ואני חושבת שזה כנראה מה שאני צריכה להוריד גם לי: אומץ במקום ביטחון. כי החיים לא בטוחים. זה אני כבר יודעת. אבל הם שווים לחיות אותם. במלאות. תוך לקיחת סיכונים. באהבה לעולם הזה המטורף והפצוע והעולץ. ואני רוצה לקוות שאהיה בסדר בכל מקרה. גם אם אירטב בטיפות של החיים.

נ.ב. 1: אם תרצו, אוריד לכם גם. (פשוט תכתבו לי מייל).

נ.ב. 2: שיר. מוקדש באהבה לר' האמיץ שחוגג היום יום הולדת ול-ס' האמיצה שיודעת