קצת רצון טוב

המטרה הבאה שלי: להיות נחמדה. כמה שיותר

"היא? היא נחמדה".
בין שלל התארים שהתאוויתי שיקשרו לראשי ב46 שנותיי, "נחמדה" לא היה אחד מהחבר'ה. רציתי שיחשבו שאני מבריקה. יפה. מצחיקה. שנונה. חברה טובה. מהממת באופן כללי. אבל נחמדה? מי רוצה להיות נחמדה? הרי זה כל כך סתמי.
ובכן, קבלו שינוי מסלול: שמי מור אסאל, ואני רוצה להיות נחמדה.
***
ממש לאחרונה קראתי ראיון עם מנהל בית החולים שערי צדק, שאמר, בין השאר, שחולים של רופאים נחמדים מחלימים מהר יותר. ובכן, אחרי חודשיים שבהם הסתובבתי לא מעט בין אנשי רפואה שכמעט כולם היו נחמדים, אני יכולה לומר שאין על נחמדות. זה פשוט עושה את הכל כל כך יותר נעים (והנה, גם החלמתי מהר!!!)
כי זה נעים. ממש נעים. נעים כשהפקידה מחייכת אליך. נעים כשהאנשים בתור זזים ועושים מקום על הספסל. נעים כשהרופא מתנצל על איחור ומסביר לך בסבלנות כשאת שואלת בפעם השלישית אותה שאלה (חשבת שאת מבריקה, הא?). נעים כשאומרים לך בוקר טוב. כשמחזיקים לך יד כשכואב. נעים שמקדישים עוד רגע להראות לך לאן ללכת עכשיו.

להפנות את האור החוצה

כי בניגוד ל"מבריקה" או "מהממת" שבשביל לזכות בהם צריך להפנות את אור הזרקורים אלינו, "נחמדה" מבקש מאיתנו רק דבר אחד: להפנות את האור שלנו החוצה, כלפי האחר.
כי "נחמדה" (או "חביבה" – בת הדודה המשתדלת שלה) אומר דבר אחד פשוט: להתייחס ברצון טוב לאחר.
ולאו דווקא לזה שאהוב עליך עד כלות; לזה שתוריד מעצמך את המעיל כדי לתת לו בעת סופה. נחמדות היא לבוא עם רצון טוב לאחר הסתמי. הלא מוכר. זה שיושב לידך על הספסל בדואר. זה שעומד ברמזור במסלול שלידך בכביש. זו שחולפת על פנייך בסופר ושואלת איפה המדף של הקורנפלייקס. אפילו אלה שהפרו את שלוות יום שישי אחר הצהריים בים, עם רמקול עצום ומוזיקת טכנו.
להתייחס ברצון טוב, בלב פתוח, למרות שאנחנו לא חייבים. זה לא חלק מדרישות התפקיד. סתם כך, בתור אקסטרה.

טבעי להיות לא נחמד

והרי כל-כך טבעי לא להיות נחמד. אנחנו מסתובבים בעולם עם כל-כך הרבה על הראש. יש לנו עבודה וילדים ובני זוג וכביסה וחשבונות לשלם בזמן. ואנחנו ממהרים ורק רוצים לגמור עם זה כבר. ויש לנו צרות ומחשבות כבדות ומצוקות. וכשאנחנו עסוקים בכל אלה, קשה לנו לחשוב על האחר. ובמיוחד אם האחר הזה הוא אדם שלא נפגוש שוב לעולם, או שאולי נפגוש אבל מה לנו ולו. ועוד יותר אם האחר הזה גם הוא שרוי במצוקות משלו ולא כל כך נחמד אלינו בעצמו.
והכי הכי קשה לנו ללכת נחמדים בעולם אם אנחנו פוחדים שיפגעו בנו, שייקחו לנו, שישתלטו עלינו. אז אנחנו שומרים את הנחמדות שלנו כמו אוצר יקר ערך למי שאנחנו רוצים ביקרו, למי שאנחנו רוצים ממנו משהו, למי שאנחנו חוששים שיחשוב עלינו דברים רעים.
כי נחמדות דורשת מאמץ מסוים: לצאת מתוך המצוקות שלנו ולבוא עם רצון טוב שלא ממוקד בנו; שלא ייצא לנו ממנו כלום.
(ואולי בגלל זה אנחנו מרשים לעצמנו להיות לא נחמדים דווקא לאלה שאנחנו הכי אוהבים – בן זוג, ילדים, הורים. אנחנו יודעים שהם יהיו בעדנו כך או כך, ולכן מרשים לעצמנו להפסיק להתאמץ. או בקיצור, לחלוץ את נעלי העקב המטפוריות ולהרים מול האף שלהם את נעלי הבית שלנו, שריחן מעיד עליהן שכבר עברו עליהן חורפים).

ומצד שני, קל

ומצד שני, כל כך קל להיות נחמד. זה לא דורש שום הקרבה. לא באמת. זה רק אומר לחייך למי שבא מולנו. להיות אדיבים. רק להרים את קצות השפתיים; רק לראות שגם זה שמולנו – הקופאית בסופר, השומר בקניון, המורה של הילד, הנהגת ברמזור – סובל מכל מה שאנחנו סובלים ממנו: מחשבות קשות. תחושת זרות בעולם. בדידות לעיתים. פחד. ולהסכים להראות לו שאנחנו לטובתו. בקטנה.
זה הכל, אבל אלוהים, איזה גמול גדול: כי אם חולים של רופאים נחמדים מחלימים מהר יותר, מה עושים מפגשים עם אנשים נחמדים על בסיס יומיומי? מפגשים כאלה מרפאים אותנו. מרפדים את המצוקות שממילא קיימות בחיים בכרית רכה של איכפתיות. כל חיוך מקרי כזה גורם לנו להרגיש שבעולם הזה יש אנשים טובים. כל חיוך מקרי כזה עושה לנו טוב.
ואם אני רואה את עצמי (ואני רואה) כמי שרוצה לבלות את זמנה בעולם הזה בריפוי, למה בכלל אני שוקלת לעשות את זה רק בפגישות שנקבעו ביומן? למה להגביל את ההשפעה החיובית שיש לי בעולם לאלה שמגיעים אלי, כשאני יכולה לפזר אבקת פיות בעולם בכזו קלות, רק על ידי נחמדות בסיסית?

להשאיר במצב קצת יותר טוב

דייל קארנגי אמר פעם שיש לו מטרה אחת בחיים: שכל אדם שנפגש איתו, ייצא מהמפגש במצב קצת יותר טוב. ברגע שקראתי את המשפט הזה ידעתי שזה בדיוק מה שאני רוצה. כי זה מה שהייתי רוצה באופן כללי בחיים: לדעת שאני משאירה את העולם במצב טיפה יותר טוב ממה שהוא היה כשהגעתי אליו (יומרני משהו, אבל אם צריך מטרות בחיים, זאת נראית לי המטרה הראויה ביותר). ותכל'ס? הדרך הכי פשוטה היא להיות נחמדה.

נ.ב. 1: שלא לדבר על זה שמדהים איך אנשים נחמדים אלייך כשאת נחמדה אליהם ראשונה.

נ.ב. 2: ואם כבר להיות נחמדים, אולי שווה להתחיל עם להיות נחמדים לעצמנו. אם בא לכם להיות טובים אליכם ולהוריד מעצמכם מצוקות, ובכן, אני וטיפולי התטא הילינג שלי לשירותכם.

נ.ב. 3: שיר שקרול קינג כתבה במאה הקודמת בשביל הפוסט הזה. אלוהים, לאשה הזאת יש ראייה למרחוק.
מוקדש לאמא שלי, אחד האנשים הכי נחמדים שאני מכירה.

פורסם בקטגוריה בריאות, התפתחות אישית, כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על קצת רצון טוב

  1. הי מור,

    בדיוק ראיתי את הסרט שלווידר שגם קורא לנו לשרת ולתת.
    ולמרות שאני מבינה את שנחמדות היא נעימה יותר אני חושבת שנחמדות מגיעה מאנשים שטוב להם.
    כשטוב לי מספיק זה יוצא החוצה, כי אני נינוחה ורגועה ונקודת המבט שלי אופטימית.

    כשאני בהשרדות אין לי אפשרות להיות נחמדה אלא אם אני מנצלת את המשאבים שדרושים לי כדי לשרוד.

    בימים שאני כל הזמן אומרת לא ולא ולא, זה ימים שאני בעומס, ריגשי או פזי.

    אינשאללה שהימים שנהיה בהם נחמדים יעלו על הימים האחרים

    • מאת MorAs‏:

      ניצה, על איזה סרט מדובר? אשמח לראות
      ובעניין מה שכתבת – גיליתי שגם כשאני במצוקה ועומס, אם אני מצליחה לרגע להיות נחמדה, אני מקבלת פידבקים מהסביבה שמקלים על המצוקה. זה כמו לתרגל נתינה כשאין לך (צדקה למשל), מה שגורם לך להרגיש שיש לך 🙂

  2. מאת רותי פשר/ המבורגר‏:

    מדהים. תודה על המילים הנכונות בזמן הנכון ועל ההכוונה לעשיה נכונה אצלנו, ואצל הסובבים אותנו.
    חג שמח. בשורות טובות.

סגור לתגובות.