ריקות היא צורה

עוד מההבנות של העת האחרונה: צריך להשאיר מקום לריק

אז בשבוע האחרון, בעקבות ההבנה מרחיקת הלכת (או בעצם, קצרת הלכת) שמוטב לי להפסיק למהר, ניסיתי ליישם. וגיליתי, שכדי להפסיק למהר אין לי ברירה אלא לרווח את לוח הזמנים שלי. להכניס שתי פגישות במקום בו נכנסו קודם שלוש. לתת מרווחי ביטחון בשוליהן של יציאות להקפצת ילדים או סידורים. לא לחשב הכל על הדקה: לעשות מקום בין דבר לדבר.
שזה כמובן סופר הגיוני: אם את (כלומר, אני) רוצה להפסיק למהר, את צריכה לתת לעצמך זמן בין דבר לדבר, כדי שלא תעמדי כל הזמן בפני החשש לאחר. שלא יקרה לך שאת נתקעת מאחורי משאית ומחשבת את קיצך לאחור, בעודך רואה את לוח הזמנים שלך מתמוטט עם כל דקה שחולפת. שאם את רוצה להתנהל בנחת, את לא יכולה כל הזמן לפחד שלא תגיעי בזמן.
הגיוני – רק בלתי נסבל. כי זה אומר לייצר חללים. רווחים. מקום פנוי. שזה בערך הדבר שאני הכי פחות יודעת לעשות.

להחזיק את הרווח פתוח

חללים פנויים הם לא הקטע שלי. יש לי בראש ערימה בלתי פוסקת של משימות, שרק מחכות לרווח דק, כחוט השערה, כדי להשתחל פנימה. קשה לי להחזיק את הרווח פתוח ולהשאיר אותו כך. קשה לי במיוחד להשתמש ברווח הזה כדי לנוח (אבל אני מתאמנת היטב. הדייג כבר מתלונן לאחרונה שאני תופסת לו את הטלוויזיה – אחת התלונות היחידות שלא נשמעה עד כה במשך רוב שנות חיינו המשותפות).
ולמרות האימון זה קשה כל פעם מחדש. כי בכל פעם שאני מפנה מקום, אני לא מכניסה אליו משהו שרציתי (או משהו שמישהו אחר רצה, ואני רציתי מאד לתת לו את זה). וזה אומר לוותר. כל הזמן לוותר. אוף.

הרווח בין סוף להתחלה

אבל זה לא רק זה. חללים פנויים הם לא הקטע שלי, כי הרווח הזה בין סוף של דבר אחד להתחלה של דבר אחר, לא ממש עושה לי טוב בבטן. אני רוצה לדעת מראש מה יהיה שם, ברווח הזה. לעשות תכנית. לדעת מה מוביל למה.
כי הרווח בין הסוף להתחלה הוא מסתורין. וככזה, הוא מקום לא בטוח.
ומעבר ליום-יום הלחוץ שלי ושאלת ה"איך אני מסדרת אותו" הבלתי נגמרת, אני מבינה שיש כאן משהו עמוק יותר: הנכונות שלי להכניס מרווחים, חללים ריקים, לחיים שלי.
וזה קצת מלחיץ אותי, מודה.

להשאיר חללים ריקים

אבל כשאני מסתכלת מהצד, ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. שחייבים להיות חללים ריקים בציור שהוא החיים שלי, חללים שלגביהם אין לי מושג איך הם יתמלאו ובמה.
כי הריקות, אומרים בבודהיזם, היא צורה. צורה קיימת ושרירה לא פחות מהצורות האחרות. ואי אפשר לוותר עליה. לא באמת.
כי בלי הריקות, גם המלא פחות קיים. הריקות מדגישה אותו. נותנת לו תוקף. מראה איפה הוא נגמר, ולכן מראה גם איפה הוא עדיין נוכח (בדיוק כמו שהמחשבה על המוות הופכת את החיים לעוד יותר חיים).
וכי הריקות היא לא באמת ריקה: היא פוטנציאל. וככזו יש בה את כל האפשרויות בו זמנית.
וללא קיומה, אין מקום לאופציות.
ללא קיומה, קיים רק מה שקיים כרגע.
ואין מקום למשהו חדש שייכנס.

במרווח בין הדברים

כי במרווח בין הדברים קורה הכל.
שם עובר המידע.
שם, בזירה הפנויה, יכולה להתחיל התרחשות.
יתרחשו בה דברים שתכננתי ולא היה לי אליהם זמן, ובעיקר דברים שלא תכננתי.
דברים חדשים.
ודברים חדשים יובילו לחוויות חדשות. לאני מתחדשת.
***
אז אני נושמת עמוק ומורידה לי בתטא הילינג סבלנות, ובעיקר אמון.
אמון במרווח הריק, בדף הלבן, בפער בין הדברים.
אמון בכך שאפשר שיהיה פחות ועדיין הכל יהיה בסדר.
אמון בשקט שבין הקולות.
ובכל ההתכוונות
אני משתדלת לעשות מקום.

נ.ב. 1: וזה מה שנכתב בספר הטאו (למדתי שצריך לקרוא לו ספר הדאו) בתרגומו של ניסים אמון:
"האין יש לו תפקיד
הריק בעל צורה
בית
הוא ריבועים של אוויר
דלת בין שני חדרים
רק מחברת את האוויר
חלון מחבר חלל מרובע
עם הריק הגדול
שבחוץ"

נ.ב. 2: מתקשים לעשות מקום ומרווח בחיים שלכם? עומדים בפני סוף של דבר אחד והתחלה של דבר אחר וחוששים מהריק שבאמצע? מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. לפוגג חששות. לעשות מקום בשבילכם.

נ.ב. 3: כי הרי הצליל של הדממה הוא בדיוק הצבע של הריק

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית, זוגיות, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ריקות היא צורה

  1. מאת אירית‏:

    איזה יופי .
    יפה לך מאוד להתחדש ככה.
    ממש עוצמת הרכות וההתעגלות. אני גאה בך .

סגור לתגובות.