שזה יהיה משהו טוב

אני שגרירה 24/7 של כל מי שאני. ובעיקר של רצון טוב

לפני כמה שנים הייתי במשלחת עיתונאים בינלאומית בשווייץ. פגשתי שם שלושה פולנים (מצחיקים לאללה), אמריקאי אחד מבוגר (עיתונאי מהדור הישן), סיני שלא דיבר מילה אנגלית ועישן בשרשרת, צ'כי גבוה וחייכן, שני רוסים (עורך עיתון וצלמת, שהסתברה אחר כך כמאהבת הלא חוקית שלו), גרמנייה אחת קפוצת תחת באופן בולט, ושוויצרי חמוד ולחוץ שניסה להעמיד את כל הבלגן הזה בזמנים.
אם זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, זה אכן היה כך. אבל החוויה שאני הכי זוכרת, היא שמצאתי את עצמי שגרירה 24/7.
כי איכשהו, הייתי הישראלית הראשונה שהאחרים במשלחת פגשו. מכיוון שכרגיל היו לישראל עניינים דיפלומטיים, מצאתי את עצמי במשימת הסברה לא מתוכננת. אבל יותר מזה: הרגשתי שכל ניואנס בהתנהגות שלי מספר להם מי הם הישראלים: אם התפרצתי לדיבור של מישהו אחר או שתקתי נכלמת. מידת הנימוס שבה אכלתי (מזל שחונכתי על ידי סבתות ייקיות). חוסר ההיכרות שלי עם שלג וסקי. עד כמה הייתי מתחשבת, עומדת בזמנים, מתלבשת יפה. לגביהם, הייתי ישראל.
הייתי, מבלי שמוניתי, כבוד השגרירה. והיה לי חשוב שמה שהם יחשבו כשהם יחזרו הביתה – יהיה משהו טוב.

שגרירה מסביב לשעון

וככל שאני חושבת על זה, מתברר לי שאני שגרירה כל הזמן.
אני שגרירה של המשפחה שלי, למשל. מי שאני ומה שאני מספר לעולם על הילדים שלי ועל הבית שבהם הם גדלו. אני הבת של אבא ואמא שלי, הנכדה של הסבים שלי. אני מעידה עליהם במי שאני.
אני אשתו של הדייג. כשאנשים פוגשים אותי הם מרגישים שהם יודעים עוד משהו עליו. חשוב לי שהמשהו הזה יהיה טוב.
אני שגרירה של מצפה הילה, למשל. אנשים שפוגשים אותי מסיקים על היישוב שלי. אני מנסה לתרום לקלישאה האזורית, לפיה בהילה גרים אנשים נורא נחמדים. ולא מספיק שאספר שאני גרה במקום הכי טוב בעולם, שלאנשים בו איכפת זה מזה. הרבה יותר חשוב שאתנהג כמו אחת כזו.
אני שגרירה של המדינה שלי בכל מקום שאני נוסעת אליו. אין לי הרבה השפעה על מדיניות הממשלה, אבל כל מי שפוגש אותי יודע עוד משהו על ישראלים. חשוב לי שהמשהו הזה יהיה טוב. שהוא יידע שישראלים הם לא רק האנשים האלה שגונבים מגבות ועושים רעש: הם יכולים להיות גם מתחשבים ונעימים ומכבדים ועוזרים ואיכפתיים ומשאירים טיפ ואומרים תודה.
אני רואה את זה בתור מטלה שלי, להראות להם את הצד הזה.

שגרירה מול כולם

וזה לא נגמר בזה. הו, לא.
כי אם אני חושבת על זה עוד קצת, הרי שאני שגרירה של הנשים מול כל גבר. שגרירה של הפמיניסטיות בפני כל אחד (ואחת) שעדיין חושב/ת שאין פמיניסטיות עם חוש הומור.
מול נשים שאין להן ילדים אני שגרירה של האימהות (ממונה על תיק "זה לא קשה. זה אתגר התפתחותי").
מול ילדים אני שגרירה של ארץ המבוגרים (ממונה על תיק: "אבא ואמא לא נגדכם, הם רק לא ישנו מספיק בשבוע האחרון").
מול הורים שבאים אלי להדרכה אני השגרירה של הילדים, ומסבירה איך העולם נראה בעיניהם (מוזר לאללה. תארו לעצמכם שמי שהיה קובע את גורלכם הם אנשים שאף פעם לא ישנים מספיק).
מול עירונים אני (ואהיה לתמיד) שגרירה של הקיבוצניקים, למרות שכבר שנים אני לא גרה בקיבוץ. עלי מוטל להסביר מה היה יפה וטוב בלינה המשותפת, ולמה ממש לא כדאי שהיא תחזור.
מול ימנים אני שגרירה של השמאלנים. מול השכנים הערבים שלי אני יהודיה. מול מזרחים אני שגרירה של האשכנזים (לעולם לא אשכח את כל המשפחה של הדייג נקרעת עלי כשלא הצלחתי לבלוע מופלטה).
מול כלבים וחתולים אני שגרירה של בני האדם. כל ניואנס ובת ריח יספר להם אם אנשים הם טובים או רעים, כאלה שאפשר לסמוך עליהם או כאלה שממש לא.
וכן, אני יודעת שאני רק אני, ובכל זאת, אני שגרירה של כל מה שאני, של כל מי שאני.
אני השגרירה. עם כל חובת הטקס בישבן.
וחשוב לי להשאיר רושם טוב.

שגרירה של רצון טוב

אבל כשאני מדברת על כל זה, אני רק שמה לב כמה חלוקות דמיוניות רצות לי בראש. אלה מול אלה, ההם מול אנחנו. ואני מזכירה לעצמי: כל חלוקה דמיונית כזו שהופכת אותי לשגרירה של מישהו מול מישהו, אסור לה שתשכיח ממני שאני שגרירה של רצון טוב.
כי כל החלוקות האלו דמיוניות. והתפקיד של שגרירי רצון טוב הוא להראות את זה.
להראות את המשותף ולא את המפריד.
את הביחד ולא את הלחוד.
את היכולת להתקרב. להבין. לדבר. להתחשב.
שמי שרואה אותי כשגרירה, יודע שיש מה לדבר עם מי שאני מייצגת.
ואז באמת ייצא מזה משהו טוב.

נ.ב.. "אהבה היא המציאות, כי המציאות היא אהבה" (תרגום חופשי מאד)

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.