לתת בלי לרצות לקחת

או: איך עבדו על כולנו בעניין האושר

עבדו עלינו.
בחיי, עבדו עלינו. שנים.
לימדו אותנו שאנחנו חייבים לרדוף, להשיג, לחלק שלל.
להיות הראשונים בתור, הראשונים בגיליון הציונים, הראשונים בבידור בערב עם בן הזוג, שכמובן חייב להיות הראשון בבחורים.
לימדו אותנו שצריך הרבה. שצריך לשמור על מה שיש. שצריך שיהיה.
לימדו אותנו שצריך לקבל יותר. לבקש יותר. להילחם כשאנחנו מקבלים פחות.
שצריך לא לצאת פראיירים.
וכל זה למה? כדי שנהיה מאושרים ושלווים ומרוצים מחלקנו.
לימדו אותנו – איך לומר זאת בקיצור? לימדו אותנו שכדי להיות מאושרים, אנחנו צריכים לקבל / להשיג / לקחת משהו מבחוץ.
***
ומאז, כל החיים, אנחנו רק מגלים שזה לא עובד.

בלתי אפשרי ביחד

כי איך זה יכול לעבוד? איך, איך, איך בדיוק? זה פשוט לא הולך ביחד.
תראו לי מישהו שיכול להיות מאושר בעודו נלחם על מקומו בתור. בעודו נדחף בפראות בכביש. בעודה נלחצת מהאופציה להיות אחת הבינוניות בכיתה. בעודה מתייסרת בחשש לאבד את האיש שהיא אוהבת, כי אין לה מספיק כל מיני דברים כדי לתת לו, שירצה בה. בעודו עסוק בכך שהוא רוצה עוד כסף. בעודה שומרת על עצי הגינה, שלא ייקחו מהפירות שלהם עוברי אורח. בעודו מחפש את החניה הכי טובה. בעודה מרגישה שבן זוגה לא נותן לה מספיק.
כן, יכול להיות שם סיפוק רגעי, כשאנחנו מצליחים להשיג או לשמור. אבל בגדול, בכל המצבים האלה אנחנו לא חווים אושר. אנחנו חווים לחץ במקרה הטוב, ומצוקה במקרה הרע.
כי איך בדיוק אנחנו אמורים להיות מאושרים, בעודנו מרוכזים במשהו מבחוץ שעדיין לא נמצא בידינו? הרי זו תודעת המחסור בהתגלמותה.
ואיך זה יכול לעבוד אם מרגע שהשגנו את אותו משהו, אנחנו רק חרדים שיאבד לנו? הרי זהו המתח בהתגלמותו.
כי כשאנחנו עסוקים בלקבל מבחוץ, אנחנו תמיד תלויים בבחוץ, שייתן לנו. והבחוץ הזה, אוף, הבחוץ הזה, הוא כל כך לא יציב; כל כך לא תמיד משתף פעולה.

להיפך, גוטה

ואם אני חושבת על מה שכן, תמיד וללא עוררין יגרום לנו אושר, מתברר לי שזה בדיוק להיפך.
בכל פעם שאנחנו נותנים מעצמנו החוצה,
מתחשבים בהוא או בהיא שבחוץ,
רוצים בטובתו ולא בטובתנו –
שם אנחנו תמיד וללא עוררין מרגישים מאושרים.
ושלווים. ומרוצים מחלקנו.
בכל פעם שאנחנו מזהים אמא לחוצה בתור לקופת חולים, ומציעים לה להיכנס לפנינו.
בכל פעם שאנחנו מחכים רגע ומאפשרים לנהג אחר להיכנס ולהשתלב בתנועה.
בכל פעם שאנחנו עסוקים ברצון שלנו להיטיב עם בן הזוג,
להקפיץ משהו טעים לחברה אהובה.
בכל פעם שאנחנו בהלך רוח של פרגון,
כשאנחנו מתפעלים מהחוץ במקום לתבוע ממנו,
כשאנחנו מתנדבים.
בכל הרגעים האלה משתלטת עלינו שמחה משונה.
שלווה.
תחושת משמעות.
הרגשה של הרמוניה עם הסביבה.
***
אני חושבת שלזה קוראים אושר.

Fake it till you make it

ומאז שהבנתי את זה, סיגלתי לעצמי מנהג: לעשות כאילו עד שארגיש באמת.
בכל פעם שאני ממש ממהרת ולחוצה להגיע לאנשהו, אני בכוונה מנסה לעצור ולפנות לנהג אחר את הדרך; לאפשר לו להשתלב בתנועה.
בכל פעם שאני כבר מתה לצאת מהסופר, אני משתדלת לפנות את המקום לזו שלפני.
בכל פעם שבא לי לקטר על הדייג, אני מנסה לחשוב איך להיות חברה שלו.
בכל פעם שאני מרגישה שאין לי, אני משתדלת לתת יותר.
זה נורא קשה. אני מודה.
אבל איכשהו, זה עובד.

השינוי בתנועה

כי איכשהו, עצם השינוי בתנועה הופך אותי רגועה יותר.
אני מפסיקה להילחם, מפסיקה לרדוף, מפסיקה להגן, מפסיקה לתבוע –
ובמקום זה פשוט מנסה להתמסר.
מפסיקה לקנא, ומשתדלת בכל הכוח לפרגן.
להיות למען.
וכן, זה מרגיש ממש טוב.
אולי- לרגעים – אפילו קוראים לזה אושר.

נ.ב. 1: ואם מתחשק לכם לשנות את כיוון התנועה עם הילדים שלכם – מקושי וכיווץ לשמחה ולב פתוח – מוזמנים לסדנה "הורות בקלות" שאני פותחת ב"השביל להורות" בקיבוץ כברי ב-6.11. פרטים אצלי…

נ.ב. 2: כדי שיהיה לנו טוב, כדי שיהיה לנו כוח.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 תגובות על לתת בלי לרצות לקחת

  1. מאת דפנה‏:

    תודה. והשירים…

  2. מאת דפנה‏:

    תודה. תודה. והשירים שאת מתמידה תמיד…

    • מאת MorAs‏:

      זה החלק הכי כייפי בכתיבה – לחפש את השיר הנכון…

  3. מאת ריבי‏:

    לא משנה כמה פעמים אקרא אותך תמיד אני שמחה שאת מסדרת אותם כל כך יפה ונגיש. הלוואי והיית קרובה יותר פיזית.

  4. מאת ענבל שראל‏:

    נפלא וזה ממש נכון.

  5. מאת שירלי‏:

    מדוייק. בול מה שאני צריכה!

סגור לתגובות.