תג מחיר

פוסט שמתחיל במה שצריך לעשות כדי להשיג כדורים אדומים, עובר דרך נומרולוגיה ונגמר בהתנצלות

השכן שלי ג' יצא למסע  של שנה. לבדו. התכנון: להגיע לצד השני של הגלובוס. חלום גדול, שעכשיו הגיע זמנו.
ג' כבר לא ילד: הוא בן חמישים, פלוס-מינוס. איש ידען וחכם. לפני שנה הוא ואשתו נפרדו. עכשיו, כשהבית נמכר, הוא יצא לדרכים.
קצת לפני שנסע יצא לנו לדבר רגע. "איזה כייף לך", אמרתי לו. "אני רק לא מצליחה להבין מאיפה יש לך אומץ לעשות את זה". ג' צחק. "זה בכלל לא קשור לאומץ", הוא אמר, "אלא רק לנכונות לשלם את המחיר. אני כרגע נמצא במצב שבו המחיר על נסיעה של שנה הוא לא גבוה כל כך, יחסית לתמורה. את, בקונסטלציה שלך, מרגישה שלא שווה לך לשלם את המחיר".
***
יצא לי לחשוב על מה שג' אמר לא מעט מאז. אבל הפתיע אותי במיוחד כשנזכרתי בו דווקא במהלך סשן הצבת גבולות לצעיר הבנים. חזרתי הביתה מיום עבודה בלתי נגמר, והשתוקקתי נואשות לשים רגע ראש ולהרים רגליים, כשקלטתי התנהגות שהגדרתי כמחייבת סנקציות ממיטב רפרטואר הבית.
יכולתי לראות ממש את השד והמלאך מתקוטטים על הכתפיים שלי: זה אומר "את חייבת להודיע על הסנקציה", והשני אומר "אוקיי, אבל שתדעי שעכשיו במקום לישון צהריים את הולכת לספוג קילוגרמים של תסכול בן תשע וחצי". זה מצהיר: "אבל זה חשוב!" והשני לוחש: "אבל אין לי כוח". וכך, בעודם מתקוטטים בבגדי הצבעונין שלהם (בדמיונות שלי אפילו המלאך והשד לבושים פרפקט), קלטתי את מה שלא רציתי לקלוט קודם: קבלת החלטה קשה היא לא עניין של כוח. היא לא עניין של אומץ. היא לא עניין של יכולת, אפילו. היא רק עניין של נכונות לשלם את המחיר.
אני לא מדברת, כמובן, על החלטות שקורות מאליהן. אלו לא החלטות קשות – אלא מה שקורה כשהמציאות מעמידה אותנו בגבנו אל הקיר (במקרה הרע) או סוחפת אותנו לתוכה (במקרה הטוב). אני כן מדברת על ההתלבטויות הבלתי נגמרות האלו, שבהן אנחנו פשוט לא מצליחים להחליט. רגע אנחנו פה, ורגע אנחנו שם. התלבטויות שכאלו הן הדבר שבו אני נפגשת הכי הרבה בקליניקה. להתפטר או להישאר; לעזוב את הבית או להחזיק בנישואים; לנסוע לחו"ל או להישאר בארץ; לדחוק בילד או לעזוב אותו לנפשו. ובדילמות המענות הללו, שיום אחר יום מטריפות אותנו, כך הבנתי מג', העניינים פשוטים הרבה יותר משנדמה לנו – אם יש לנו רק אומץ לומר לעצמנו את האמת. והאמת היא זו: "רוצה את הדבר הזה, הקוסם כל כך? אין בעיה. המחיר הוא כזה וכזה. מתאים או לא?"

דמי רצינות

"חוק קוסמי". כך מגדירים את הכלל הזה בלא מעט טקסטים חכמים שקראתי. זה נשמע מפוצץ, אבל הכלל דווקא מאד פשוט: על כל דבר שאנחנו רוצים לקבל, עלינו לשלם משהו. קח משהו, תן משהו. זה הכל.
המשהו הזה שעלינו לתת לא חייב להיות משהו גדול, אבל הוא חייב לשקף את הנכונות שלנו להשקיע באותו דבר שאנחנו רוצים. בקצרה, אפשר לקרוא לו "דמי רצינות".
הכלל הזה מסביר למה אנחנו יכולים לנסות למגנט / למשוך / לבקש / להתפלל לקבל משהו מסוים מהיום עד באר שבע, אבל כל עוד לא נעשה צעד בעניין, זה לא יגיע. כל עוד לא נשלם את "דמי הרצינות" שלנו, כל עוד לא נראה שאנחנו מוכנים לעשות מאמץ, לשלם מחיר – היקום יסתכל בנו בחיבה, כמו אם שמסתכלת בבנה התינוק, שטרם למד לזחול, ומנפנף בזרועותיו כהליקופטר זוטא מול הכדור האדום שהתגלגל רחוק מדי. היא יכולה להביא לו את הכדור, כמובן, אבל לשם מה? עד שהוא לא יקפל את רגליו ויעשה מאמץ להתקדם, אין שיעור. ואם אין שיעור, אין למידה. ואם אין למידה… ובכן, נשארנו באותו מקום בדיוק. מתוסכלים, חולמים, מפנטזים – אבל לא מסוגלים להשיג את מה שרצינו.

חוק התמורה

אז למה בעצם אנחנו נשארים שם, במקום המנפנף בזרועותיו ולא מגיע לכדור האדום? כי "חוק התמורה", כמו שאפשר לכנות את החוק הקוסמי הזה, אומר דבר פשוט: מדובר ב"החלפות" בין מה שיש לנו למה שאין לנו. ובמילים אחרות: כדי לקבל דבר חדש, עלינו לוותר על משהו שכבר רכשנו לנו. קבלי חינוך כמו שאת רוצה לילד שלך – אבל וותרי קודם על שנת הצהריים שלך, שהיא ממש כאן, הושיטי היד וגעי בה. קח עבודה חדשה – אבל וותר קודם על הישנה. סעי לטייל – אבל וותרי על השגרה הנוחה. קח הרפתקה – אבל וותר בתמורה על הביטחון.
ואם לא די בכך, הרי שהתשלום קודם לקבלת הסחורה. כדי לקבל את הדבר שעוד אין לנו, עלינו קודם כל לוותר על הדבר שכבר ישנו. כן, כן: כמו אותה אם צופייה מלמעלה על בנה התינוק, דורש מאיתנו היקום את דמי הרצינות עוד לפני שנכנסנו למועדון. "אפשר לפחות לקבל הבטחה שנקבל בסוף את מה שביקשנו?" אנחנו מצייצים מלמטה. "אחריות? התחייבות? משהו?" "אממממ… לא", עונה לנו היקום בחביבות ומסובב את גבו. "קראו לי כשתהיו רציניים".

שום אחריות

כי הקטע של להיות רציניים – כך אני מבינה, לצערי, שוב ושוב – אומר שהדבר שאנחנו רוצים כל כך חשוב לנו, שאנחנו מוכנים באמת ובתמים לשלם את המחיר רק כדי להיות בדרך אליו. אפילו לא לקבל אותו ממש – רק כדי לדעת שניסינו. במילים אחרות, המחיר נגבה מראש רק כדי להשתתף במירוץ, בלי שום הבטחה להגיע לפרס שבסוף. הוא אומר – אם לחזור לדוגמת שנת הצהריים היקרה שלי – שגם אם אני לא בטוחה שהצבת הגבולות שלי תחזיר את הילד לאיפוס, ברור לי שאני חייבת לנסות, גם במחיר העייפות והעמידה בתסכול, מפני שאני כבר לא יכולה להפנות את הראש ולשקר לעצמי שזה סובל דיחוי. הוא אומר, במקרים קצת יותר קריטיים משלי, שאדם מוכן להתפטר מעבודתו ולפתוח עסק שהוא מאמין בו, לא מכיוון שמישהו הבטיח לו הכנסה גבוהה, אלא מפני שהוא מרגיש שזה מה שהוא צריך לעשות. או שאשה מוכנה לוותר על נישואיה נטולי האהבה אך הבטוחים, לא משום שהיא מצאה את אהבת חייה מעבר לפינה, אלא משום שהיא מוכנה לנסות למצוא אותה; משום שהיא מאמינה שזה אפשרי בכלל, ומשום שהיא מתחילה להרגיש שיש מחיר גם להחלטה להישאר בנישואים שלה.

אמונה שלמה

הקטע הוא אמונה. אמונה ששווה לשלם את המחיר כדי לנסות להשיג את מה שחשוב לך. דמי הרצינות פירושם לאבד יציבות, מתוך ידיעה שייתכן ותיפול על האף. זה מה שעושה התינוק שמקפל את רגליו ומתנודד בחוסר יציבות על מרפקיו: הרבה יותר בטוח לו על הבטן, ובכל זאת הוא מתאמץ. וזה מה שגם אנחנו נדרשים לעשות כדי להשיג את הכדור האדום שאנחנו רוצים (יהיה מה שיהיה: אהבה טובה יותר, ג'וב חלומות, הכנסות גבוהות יותר, בית בגליל, נסיעה לאפריקה). אנחנו נדרשים לשלם מחיר. מחיר של ביטחון, של יציבות, של אגו, של דימוי עצמי, של דימוי בעיני הסביבה. אנחנו נדרשים לשלם אותו מראש. במזומן. בלי לקבל שום הבטחה, זולת זו: בטוח שנלמד משהו חדש בדרך לכדור האדום.
ובסופו של דבר, כנראה שבשביל זה אנחנו כאן.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית

יש דילמות שלגביהן אנחנו צריכים לקחת החלטה, ויש דילמות שבהן ההחלטה לוקחת אותנו. זה קורה לנו, פשוטו כמשמעו. הנסיבות, המציאות, ההזדמנויות – פשוט מושכות אותנו אליהן, ומבלי ששמנו לב אנחנו בפאזה אחרת לגמרי.
כשאני בודקת מפות נומרולוגיות, אני בדרך כלל מגלה שההחלטות ש"לקחו" אותנו היו כתובות במפה שלנו, בבירור, בפסגות ובאתגרים שרשומים לנו. עד שנה זו וזו היינו אמורים לגדל ילדים, לשבת בבית, לעשות לביתנו; משנה זו וזו – להתחיל תקופה חדשה של יציאה לעולם. או שעד שנה מסוימת היינו אמורים לעסוק ברוח ולימודים – ומשנה מסוימת – בעסקים וכספים. וכך עוד ועוד: יציאה לחו"ל, פרידה מבת זוג, הולדת ילדים… הכל רשום, מחכה לנו שנשים לב. וכך, לעיתים, אני מוצאת את עצמי אומרת לאדם שמתחבט ומתלבט: "פשוט חכה. זה עוד לא הזמן. כשהזמן יגיע, כל נתיבי הגורל יתלכדו כדי לעזור לך. ההזדמנויות, הרצון, הכל. רק חכה ותראה".

ומילה על מיילים שיווקיים

אם אתם בין מנויי הבלוג הזה, קיבלתם ממני בשבוע שעבר מייל על יום ייעוצים שאני עורכת בתל אביב ביום רביעי הקרוב. מכיוון שקיבלתי כמה הערות ביקורתיות על אופיו השיווקי יוצא הדופן של המייל (היו שם מילים כמו "הנחה", "בונוס" ואפילו מחירים מדויקים), אני רוצה להסביר: תבינו, זה הכל בגלל שאני בפסגה 7.
פסגה 7 היא פסגה שקוראת למי שנמצא בה לעסוק ברוח ובטיפול. ההחלטה לחקור את מה שקשור בהתפתחות אישית לקחה אותי בערך ברגע שנכנסתי לפסגה הזאת (אז עוד לא ידעתי את זה. יש דברים שקל לראות בדיעבד). היום, שמונה שנים אחרי תחילת המסע שלי, אני יודעת שזה מה שאני רוצה לעשות: לעזור לאנשים להכיר את עצמם טוב יותר, להפחית את כמות הסבל בחייהם, לקבל החלטות שנכונות להם, ואני עושה את זה בעיקר דרך נומרולוגיה ותטא הילינג.
יש מחיר להחלטה הזו: הנכונות להיראות נלעגת. משונה. לא רציונאלית. אנשים נוטים להסתכל עלי לא פעם בחיוך מסוים כשאני מספרת להם שאני באמת מאמינה שתאריך הלידה שלנו קובע מה יהיו ההתרחשויות בחיינו, שלא לומר כשאני מספרת שמאז שלמדתי תטא הילינג אני מקבלת מסרים בקפה ואפילו בשוקו (סיפור אמיתי. פרטים בפרטי). התרגלתי לזה, ועכשיו אני מתרגלת למחשבה שאם אני רוצה להמשיך ולממש את הרצון שלי לפגוש אנשים ולעזור להם להגשים את עצמם, להפחית את הסבל שלהם – אני צריכה פה ושם לוותר על הפוזה של "תפנו אלי כשתצטרכו אותי", ולפנות בעצמי, כולל מיילים שיווקיים. זה לא קל, זה אפילו צורב באגו. אז מה. יש דברים ששווה לשלם בשבילם מחיר. מימוש רצונות עמוקים, למשל.
ובכל זאת, אם מישהו הרגיש לא בנוח עם המייל הפרסומי הזה – ובכן, הוא לא לבד. גם אני לא מרגישה איתו לגמרי בנוח. אני מתנצלת (אבל לא מתחרטת על ההנחה שהצעתי. על מימוש רצונות צריך לשלם מחיר, אבל הוא לא חייב להיות גבוה).

ולגמרי לסיום, שיר של אשה שמוכנה לשלם כל מחיר בשביל אהובתה. הו, טרייסי, כמה רומנטיקה