תהיי ערה ותשתקי

חזרתי מהריטריט הבודהיסטי הראשון שלי. היה שקט ומעיר

הכי פחדתי מהשתיקה. ממש פחדתי. שארגיש בודדה, שלא תהיה לי סבלנות לפרטנרית היחידה שלי לשיחה (אני, כן?), שלא אצליח להתאפק ואדבר בכל זאת.
הרבה אחרי שכל החברות שלי הלכו לויפאסאנה בפעם השנייה, אני עוד לא העזתי לחלום על זה אפילו. אבל אז סיפרה לי חברתי ע' על ריטריט קצר, רק יומיים וחצי, ממש פה באזור.
וכך אזרתי אומץ והלכתי לריטריט הראשון שלי. יומיים וחצי שהכותרת שלהם הייתה פיתוח סבלנות, ודיברו בעיקר על איך מפסיקים לכעוס.
ושל שתיקה. יומיים וחצי של שתיקה. מוחלטת. בלי  "מה זה עושה לי", בלי "איזו מצחיקה זאתי", ואפילו בלי "איך מגיעים לחדר האוכל" או "מה השעה", או למצער: "נעים מאד, אני מור". שתיקה מוחלטת. בשביל אחת כמוני, שהמילים הן הא-ב שלה, זו הייתה בהחלט התנסות יוצאת דופן. להפתעתי, דווקא אחת שאשמח לחזור עליה בהזדמנות הראשונה.

אבל בינתיים, הנה כמה דברים שלמדתי על התנהלות בשתיקה מוחלטת:

•    כמה דיבורי סרק מלווים את ההתנהלות היומיומית שלי.

אני אפילו לא מדברת על רכילות, שהורדתי מהתפריט שלי די מזמן, אלא על כל הדיווחים המנומסים והאמירות השטוחות שאנחנו מרגישים צורך לתת לנמצאים סביבנו: "היה מעניין, נכון?", "אני הולכת רגע לחדר". "מה העניינים?" "איך ישנת?" "אני נכנסת למקלחת קודם, טוב?".

•    כמה דיבורי סרק מתרחשים אצלי במוח.

מדהים כמה שתיקה חיצונית מדגישה את הרעש הפנימי. כאילו כשאת לא יכולה להוציא את המילים החוצה, הן מצטברות בפנים. זה הזכיר לי שבלימודי התקשורת, פעם פעם, למדתי את המונח "פעולת דיבור" – כלומר, מילים שהן עצמן פעולה ("הרי את מקודשת לי", למשל). ופתאום חשבתי כמה "פעולות מחשבה" אני עושה בלי לשים לב לכך שהן חולפות אצלי בראש: קובעת עובדות. מפחידה את עצמי. מבקרת אחרים ואת עצמי. מצחיקה את עצמי. משתיקה את עצמי. מלחיצה את עצמי.

•    ששתיקה מתמשכת מרגישה כמו שמיכה חמימה.

בהתחלה היא מוזרה ומסורבלת, אבל די מהר היא מורידה המון מתח. ולא, לא הבנתי עד עכשיו כמה מתח סמוי אני צוברת אפילו בשיחה רגילה – אני, שמילים הן הלחם והמלח שלי. לא שמתי לב כמה אני עסוקה בלשאול אם אני אומרת את הדבר הנכון, עד שהפסקתי להגיד. לא שמתי לב כמה אני עסוקה בשאלה מתי נכון להיכנס לשיחה, עד שהיה לי ברור שאני לא נכנסת לשיחה. לא שמתי לב כמה מתח יש לי סביב הרצון שהמורה תענה לי על השאלות שצצות לי, עד שויתרתי מראש על הרצון לשאול (הייתה אפשרות לדבר בשיעורים. בחרתי שלא).  הייתה שלווה מופלאה בידיעה שאולי היא תענה ואולי לא, אולי אבין ואולי לא, וזה ממש בסדר. וכשלא הייתי עסוקה באופציה לדבר, היה לי הרבה יותר קל רק להקשיב.

•    שאני לא יכולה להתאפק מלנחש את הפרטים שבדרך כלל נמסרים מאד בקלות:

איך קוראים לך. בן כמה אתה. איפה את גרה. מה אתה עושה. האם יש לך ילדים וכמה.

•    שנורא מוזר לא להציג את עצמך.

אבל יש בזה משהו כייפי: אפשר לחשוב שאני יותר צעירה. אי אפשר לדעת במה אני עוסקת ולתייג אותי בהתאם. אני אלמונית. אני יכולה להיות כל מה שאני רוצה להיות. אני יכולה להיות סתם מישהי.

•    שהכי קשה לי להתאפק ולשתוק כשמישהו מתעטש לידי.

פששש, כמה בא לי להגיד לבריאות.

•    ששמירה על שתיקה היא אלמנט מבודד

אבל אני לא מרגישה לבד אם מי שעובר מולי מביט לי בעיניים ומחייך. לעומת זאת כשחלפתי על פני מתרגלים ותיקים, שמורידים את העיניים בכוונה, כחלק משמירה על הכללים, הרגשתי בודדה ובלתי נראית וזה היה לי לא נעים בכלל.

•    שהדחף לדבר עובר נורא מהר.

פתאום כל המילים נראות פחות חשובות. פתאום היה נראה לי ממש בסדר לא להביע את דעתי, לא לספר מה עובר עלי. הרגשתי פחות חשובה, אבל בדרך נעימה: אני לא צריכה להוכיח את עצמי ואת החשיבות שלי בעולם. אני יכולה פשוט להיות.

•    ובהפוך על הפוך:

שמתי לב שחלק גדול מהערך העצמי שלי מונח על היכולת שלי לדבר יפה, להישמע חכמה, להביא נחמה או משמעות בעזרת המילים שלי. כשזה ניטל ממני, פתאום לא ידעתי איך אראה לעצמי ולאחרים שאני בעלת ערך (הפיתרון האוטומטי שלי היה, איך לא, להיות הכי חרוצה וזריזה בתורנויות מטבח. כאילו חזרתי אחורה עשרים וחמש שנים, לא ייאמן).

•    ששתיקה שומרת על פרטיות מפתיעה.

בריטריט של 70 איש, שבו ישנו 4 אנשים בחדר קטנצ'יק, השתיקה סיפקה ספייס אישי מדהים. לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. ובעיקר לא חשבתי עד כמה הנטייה שלי לדבר הרבה ביומיום עלולה לפגוע בספייס של אחרים.

•    שאפשר להתחשב בלי מילים, אבל זה דורש מאמץ.

זה דורש התבוננות באחר כל הזמן, כי אי אפשר לשאול אותו אם אני יושבת קרוב מדי, אם היא רוצה להיכנס למקלחת לפני, אם הן רוצות לכבות כבר את האור בחדר או שהן עוד רוצות לקרוא. יותר מזה: הבנתי שחלק ממה שאני מכנה בשוטף 'התחשבות', הוא לא יותר מהתערבות מיותרת בענייניו של האחר: "אז מה אתה רוצה לאכול? מתי תרצה שניסע? את מרגישה טוב?'. ראיתי, מוקסמת למדי, יש לומר, שלא פעם, כל ההתחשבות שצריך באמת זה לזוז לשני מהדרך ולתת לו להתנהל בלי הפרעה.

•    שזו מטאפורה טובה לחיים בכלל.

שגם בחיים (ובטח בטיפולים) אני נוטה לקחת אחריות על המילים של אנשים, למלל להם, לעזור להם להבין, לקחת אותם עוד צעד בדרך שלהם. ואולי אני בכלל צריכה יותר לשתוק ולהקשיב, לחכות שהם יעשו את הצעד שלהם, ורק לזוז ולא להיתקע להם בדרך.

•    שבלי מילים אי אפשר לתת הוראות.

•    שכשאני לא נותנת הוראות, לא שואלת שאלות ולא מסבירה שום דבר (במילים אחרות – שותקת), הרבה יותר קל לי להתעסק בענייניי בלבד.

ושזה הופך את ההבחנה בין מה שבאחריותי לבין מה שלא באחריותי להרבה יותר פשוטה: מה שהאחרים עושים הוא רק באחריותם. מה שאני עושה הוא רק באחריותי. ואם הם לא עושים משהו (למשל – בתורנות מטבח) אני יכולה לבחור בין שתי אופציות: לעשות את זה בעצמי או לא לעשות את זה בעצמי. הא, הרי לכם מטפורה מעולה עוד יותר לחיים.

•    שאני רוצה מעכשיו לשמור מילים. כמו ששומרים נגיעה.

נ.ב. 1. ואם אתם רוצים להקשיב למחשבות שלכם מבעד למילים שלכם, לשמוע מה באמת אתם אומרים לעצמכם וללמוד לזהות את הקול הדק של הרצון שלכם בתוך הרעש הגדול של המחשבות – אני לשירותכם. דברו איתי.

נ.ב. 2. מתבקש, לא? מוקדש לע' האהובה שבזכותה העזתי והגעתי לשם, ולי' האהובה שעזרה לי להרגיש בבית

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית, כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.