תה לשלושה

מסתגלת לשינויים. מתרגלת לכך שהילדים שלי גדלים. משתדלת לזכור שהכל דינמי

אז בערב אכלנו רק שלושתנו: הדייג, אני וצעיר הבנים.
הבינונית יצאה לעבוד במלצרות, הגדול היה (כרגיל) במכינה הקדם צבאית. וככה ישבנו רק שלושתנו ליד השולחן הגדול, ואכלנו ארוחת ערב של יום שישי. בשקט.
***
שבוע קודם זה נראה אחרת לגמרי: הגדול יצא שבת, הבינונית הואילה בטובה להפסיק לרגע ללמוד ולעבוד, וקבענו עם עוד שלוש משפחות של חברים לאכול יחד. לרגע זה היה נראה כמו בכל השנים האחרונות: רעש, בלגן, קולות של משפחה וחברים.
ואז, ביום ראשון בבוקר, הגדול נסע למכינה. והבינונית הודיעה שתגיע מאוחר כי היא רוצה ללמוד עם חברות, והצעיר יצא לחוג, ואחר הצהריים מצאתי את עצמי לגמרי לבד בבית.

מאז ספטמבר
מאז ספטמבר הבית שלי השתנה. המשפחה שלי השתנתה. דברים שהיו מובנים מאליהם – כמו ערימת סנדוויצ'ים בבוקר, כמו רעש של המוני חברים בבית, כמו ארוחות יום שישי הומות, כמו שגרה של בית – נעלמו, וחוזרים לבקר רק מדי פעם.
יותר ויותר אנחנו מוצאים את עצמנו – הדייג ואני – בתור זוג עם ילד, או אפילו רק שנינו לבד. זה כייף, בהחלט, אבל גם מבלבל. השגרות הקבועות השתנו. היחסים בבית השתנו. קשה לי אפילו לשים את האצבע על מה, אבל זה כאילו משהו בלכידות הלך לאיבוד. משהו ב"כולנו ביחד". כי אין מה לעשות: התחיל לנו כבר שלב הלחוד.

שלב ה"לחוד"
כי גם אם אני רוצה להתעלם מזה ולשחק בכאילו שום דבר לא השתנה, זה השתנה. לא רק עצם היציאה של הבן הגדול מהבית (כן, אני יודעת שהוא עוד יחזור. לפני הצבא, אחרי הצבא… בסדר. יודעת. זה לא עושה את זה פחות קשה). זו גם הבינונית שכבר עושה בגרויות ומתלבטת על מה תעשה אחרי בית הספר. והצעיר שבעצמו שועט לתוך גיל ההתבגרות.
וזה לא קל לי – כי שנים אני עובדת על הביחד. קוראת וכותבת ומראיינת ולומדת ומתגייסת ומתאמצת.
בתור מי שגדלה בלינה משותפת, היה לי חשוב לייצר לילדים שלי – ובואו נודה על האמת, לעצמי – בית שהוא ה-בית. במלוא מובן המילה. בית שיש בו תמיד סירים על האש. שיש בו ריח של אוכל וכביסה. בית שבו הילדים יושבים יחד סביב שולחן האוכל ועושים שיעורים במתמטיקה (כן, אני יודעת, זה לא תקני. כל ילד אמור לעשות שיעורים אצלו בחדר בשולחן העבודה המסודר שלו. סבבה. אצלי עושים את זה בסלון, עם המון עזרה בין האחים והמון רעש, וזה משמח אותי כל פעם מחדש). בית שיש בו הווי משפחתי עם בדיחות שרק המשפחה מבינה וחוויות של טיולים ומשחקי קלפים ביחד, בערב.

ומאז אני מבולבלת
לא תמיד החזון הזה הצליח. היו תקופות של פרצופים חמוצים וצעקות של "נמאס לי לאסוף אחרי כולכם" וויכוחים בין אחים (ובין הורים). אבל זה הלך והתגבש, הלך ונהיה, הלך ולבש את המראה הזה, שאני כל כך אוהבת.
עד ספטמבר.
ומאז אני מבולבלת. ולא פעם הולכת ברחבי הבית הגדול שלי אבודה. כאילו נהיה לי פחות ברור מה אמא אמורה לעשות, איך היא אמורה להתנהג. ואיך בכלל לשמור על שגרות וגבולות וטקסים כשאין כל כך עם מי.
ורק ברור לי שזה תהליך שיילך ויתעצם. הרי זה רק עניין של שנה וחצי עד שגם הבינונית תצא מהבית, ושלוש שנים אחר כך צעיר הבנים. וכמו שארזתי והידקתי וסידרתי, כך יגיע זמן לשחרר, לפרום, לפתוח. רק אין לי מושג איך באמת עושים את זה.

הכל זורם
ואז אני נזכרת שהכל דינמי. הכל משתנה. הכל זורם. ממילא. כל הזמן.
ואני מזכירה לעצמי שגם עכשיו, כשאנחנו ישבים שלושה לשולחן במקום חמישה פלוס פלוס, זו עדיין משפחה. אלה עדיין אנחנו. רק אנחנו אחרים.
וממש בזמן שאני כותבת את המילים האלו, הצעיר והאמצעית חולקים מלאווח וזיכרונות מסדרות ילדים עתיקות, ויש רגע שמח ומצחיק למרות שאלה רק שניהם ליד השולחן.
ואני מזכירה לעצמי, שוב, שגם זה שלב. ואחריו יהיו שלבים אחרים, כמו שלפניו היו. ובכל פעם נהיה קצת שונים, קצת אחרת משהיינו קודם.
וגם כשנהיה רחוקים – תמיד תמיד – נהיה משפחה.
ובכל פעם נלמד מחדש: מה זה אומר להיות אמא, מה זה אומר להיות אבא, מה זה אומר להיות בן או בת או אח.
ורק צריך לא להיבהל מהשינוי כל כך.

נ.ב. 1: ואם אתם צריכים עזרה בהתמודדות עם השינויים בחיים של הילדים שלכם, ועם מה שעובר עליהם, מתבגרים או צעירים – אני פה. לרשותכם.

נ.ב. 2: כי אלה החיים. ועכשיו צריך לחיות אותם הכי בגמישות שאפשר.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, הורות וילדים, התפתחות אישית, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.