תיאורית הפאזל

פוסט על הדברים שאני זוכרת, על הדברים שאני לא, ועל מה שחשוב שאזכור תמיד

אני אמא לא זוכרת.
כלומר, אני זוכרת את כל הדברים החשובים: זוכרת איך הילדים שלי התנהגו בתור תינוקות בבטן. זוכרת כל הברקה והברקה שהיו להם מאז היוולדם ועד בכלל. זוכרת מתי ואיך חברים שלהם שברו את לבם.
אלה רק הדברים הלא חשובים שחומקים מזיכרוני: שצריך לכבס את החולצה הלבנה כי יש טקס מחר. שזה המועד האחרון לרשום למחנה סיירות בחנוכה. שהבטחתי להתקשר לשלם לחוג. שאמרתי שאני אסיע, ועכשיו אני בכלל לא בסביבה.
שזה מפתיע, כי יש לי זיכרון כל-כך מעולה, שנראה לי שבגלגול הבא אהיה דיסק און קי. זה רק הדברים הקטנים האלה שלא מצליחים להיכנס לי לזיכרון. כשהם צצים, אני ממש מתכוונת לטפל בהם מאוחר יותר. מינהלות. מילה ארורה. מי ייתן ומישהו אחר יטפל בך.
וכך אני מוצאת את עצמי בכל פעם עושה סלטות של הרגע האחרון, מאימת הפרצופים המאוכזבים. חוששת לאכזב אותם, למרות זאת מאכזבת אותם, וכל הזמן מאוכזבת מעצמי. אמא לא מספיק טובה. אמא לא מספיק אחראית. אמא לא מספיק.
***
ביום חמישי האחרון הרציתי על קנאה ותחרות. בניגוד לפחדים המוקדמים שלי, ההרצאה הייתה מלאה מפה לפה. אנשים שטרחו והגיעו במיוחד, לקחו בייבי-סיטר. קהל אינטליגנטי, חריף, קהל מעולה.
זו רק אני שהייתי פחות ממעולה. הייתי מתוחה מגודל האחריות. חששתי שהתכנים גבוהים מדי. וכשאני חוששת ומתוחה, רואים את זה.
וכשחזרתי, לא מרוצה ועמוסת ביקורת עצמית, פתאום נזכרתי בכלי האחרון שלימדתי בהרצאה – שקראתי לו "תיאוריית הפאזל". והבנתי שכמו תמיד, הכלים שאני מלמדת הם אלה שאני הכי צריכה ללמוד.

ארדוף, אשיג, אחלק שלל

את תיאורית הפאזל ראיתי ביום קשה אחד, כשעשיתי לעצמי תטא הילינג כדי לטפל במטען ביקורת עצמית חורג שאיים למוטט אותי. אני אומרת "ראיתי", כי ככה בדיוק זה קרה: במקום תשובה לשאלה שלי, ראיתי מול העיניים העצומות חיזיון צבעוני. חיזיון של פאזל ענק, שכולו אנשים שלובים זה בזה.
ובעקבותיו הגיעו המילים. ברורות ורחומות. והן אמרו, המילים, שבכל פעם שאני מרגישה "מספיק" או "לא מספיק", אני בעצם מאמינה שכדי למצוא את מקומי, אני חייבת להתחרות: להיות טובה יותר, יפה יותר, עשירה יותר, רזה יותר, יעילה יותר, חכמה יותר, אחראית יותר. שאני בתחרות מתמדת – עם הזמן והעולם – על המקום שלי. וכדי לזכות במקום הזה, אני חייבת למלא חוסרים; לתקן מגרעות.
ועוד, אמרו המילים, שכשכך אני מאמינה, זה אף פעם לא מספיק, כי תמיד יש קו סיום נוסף להגיע אליו, סטנדרט נוסף למלא: אם את מספיק קשובה אבל לא מספיק מאורגנת, זה לא מספיק. אם את מספיק מאורגנת אבל לא מספיק מהירה, זה לא מספיק. אם את מספיק זריזה אבל לא מספיק אמפתית… ובכן, לעולם לא תספיקי; תמיד המקום שלך יהיה מוטל בספק.
"וכשהמקום שלך מוטל בספק", אמרו המילים, "את לא יכולה באמת לפרגן למי שטוב ממך. את מקנאה בו. את חוששת להיות מנושלת. את במרוץ תמידי, שבו את כל הזמן מסתכלת מאחורי הכתף. ומה שהכי מצחיק, זה שכל המרוץ הזה, שמשאיר אותך חסרת נשימה, נמצא רק בראש שלך".

תורת הצירופים

"אז מה במקום זה?" שאלתי. "במקום זה תראי את העולם כמו שהוא: לא אצטדיון מרוצים, אלא פאזל עצום, שבו לכל חלק יש את המקום שלו", ענו לי. "את לא צריכה להגיע למקום משלך או למצוא אותו: יש לך מקום משלך כבר עכשיו.
"ובפאזל הזה, כמו בכל פאזל, לכל חלק יש קמרים וקערים. גם לך. יש לך מה שאת מכנה "יתרונות", ויש לך מה שאת מכנה "חסרונות", ושניהם יחד הם קו המתווה של מי שאת.
"ובזכות המתווה הזה יש לך מקום מדויק משלך. מקום שבו את משתלבת בין האחרים שסביבך. בדיוק כמו שאת. בלי להתאמץ, ובלי לרוץ לשום מקום. רק מפני שאת את, שמתאימה בדיוק למי שסביבך.
"ויותר מזה: בזכות המקומות הקעורים שבך – אלא שאת קוראת להם 'לא מספיק' או 'חסרונות' – יש מקום לקימורים של האחר. כשאת לא זוכרת, את מאפשרת למישהו אחר לזכור. כשאת לא מספיק אחראית, הילדים שלך לומדים להיות כאלה. בכל פעם שאת עוזבת את הפרפקציוניזם ומאפשרת לעצמך לא להספיק, לא לדעת, לא לגעת, לא לעשות – את משאירה מרחב לאחרים לגדול בו. כי רק כשאת משחררת – מרצון או מחוסר ברירה – מישהו אחר יכול לתפוס".

מוזמנת להשתנות

"אז מה", שאלתי, "זה אומר שאני בעצמי לא אמורה לגדול? לא אמורה להשתנות? לא אמורה לתקן, להשתפר?"
"קודם כל – לא", ענו לי. "לא אמורה ולא חייבת. יש לך מקום, נקודה. את בדיוק מה שאת צריכה להיות. עובדה, את כזאת.
"אבל אם את רוצה לגדול, את מוזמנת. בלי לחץ, ובלי פאניקה, ובטח בלי ביקורת עצמית, שכבר למדת שלא עובדת.
"את מוזמנת לגדול, אבל לזכור שני דברים: ראשית, שכשאת משנה את הקמרים והקערים שלך, יתחיל להיות לך לא נוח איפה שאת נמצאת. יהיה לך צפוף מדי פה, רחב ובודד מדי שם. זה לא אומר שהמקום שהיה לך עד כה לא טוב או לא מספיק: אבל כשחלק פאזל משתנה, המקום שלו פשוט לא מתאים לו כמו קודם. יכול להיות שאלה שסביבך יתאימו את עצמם למידותייך המשתנות, כי יהיה להם חשוב להישאר בסביבתך. יכול להיות שהם לא יעשו את זה בקצב שלך. תצטרכי להיות סבלנית.
"ויכול להיות שהגדילה שלך תגרום לך בסוף לזוז מהמקום שלך, לחפש לך מקום אחר. וגם זה בסדר, ובתוך הפאזל העצום יהיה מקום שיחכה לך, ולא תצטרכי להתחרות. הוא יהיה שם, כמו שהיה הקודם.

לא יכולה להיות עיגול

"ולא פחות חשוב שתזכרי שמותר לך להגדיל קימורים ולהקטין פערים, אבל אל תצפי מעצמך להיות רק מקומרת. לא בעולם הזה, לפחות. לעיגול מושלם אין מקום שמתאים בפאזל האנושי. הוא כבר ברמה אחרת.
"אז תזכרי את זה תמיד. רק את זה. את כל השאר מותר לך לשכוח, כמו שמותר לך להיות לא מושלמת באופן כללי. כי מה שאת, זה מה שהופך אותך לחלק מהפאזל".
וכשאני זוכרת את זה נהיה לי קל יותר. ואני יכולה להרפות. ולתת לעצמי להיות אמא לא מושלמת, מרצה לא מושלמת, אדם לא מושלם. ולתת למי שסביבי למלא את המגרעות, להיות טוב ממני. ביחד נהיה מושלמים.

נ.ב. 1. אם גם אתם רוצים לראות את הקולות, אני מציעה לכם בחום ללכת ללמוד תטא הילינג, שיטה שעושה את החיים שלי כל הזמן לטובים יותר, ועוזרת לי לעזור לאנשים אחרים לגלות כמה החיים שלכם יכולים להיות טובים. ממש בקרוב נפתח קורס חדש אצל המורה שלי, ניצה מזר-יניב. תתקשרו ותגידו שאני אמרתי… (ובינתיים, מוזמנים לטיפול אצלי רק כדי להבין מה זה הדבר הזה).

נ.ב. 2. משהו חשוב שאני זוכרת וגם הילדים שלי זוכרים – השיר שהייתי שרה להם לפני השינה.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.