אהבה במבחן

כל השנים ערכתי מבחנים סמויים לאלה שאני אוהבת. עד שגיליתי משהו מפתיע מאד

כשכולם נכנסו להרצאה, חיפשתי אותה בעיניים. הייתי בטוחה – בעצם, כמעט בטוחה – שהיא תבוא. הרי להרצאה הקודמת שלי על "לפתור את הבלתי פתיר" היא לא הצליחה להגיע. ולפני ההרצאה הזו כבר שלחתי לה סמס תזכורת. היה לי חשוב לשמוע מה דעתה על הפורמט החדש שבניתי, וגם – לא אכחש – היה לי חשוב שבמבחן הזה, של עמידה מול קהל גדול שטרח ועמל והגיע מהבית בשמונה וחצי בערב, והשאיר מאחוריו ילדים קטנים, בעלים, טלוויזיה – יהיה לי זוג עיניים יקר שיוכל לסמן לי שאני משעשעת. ומעניינת. שהכל בסדר. שאני עומדת בציפיות, עומדת במבחן.
אבל היא לא הגיעה. וגם לא התקשרה אחר כך. ולתוך השיחות שנמשכו ונמשכו עם נשים חכמות שנשארו אחרי ההרצאה להקשות ולשאול ולהבין – התגנבה מרירות דקה במחשבה על כך שהיא לא באה.
ואני חשבתי שהפסקתי כבר עם המבחנים.

מבחן לאהבה

רגע של וידוי: כל החיים ערכתי מבחנים קטנים, בלתי מורגשים, לאנשים שאני אוהבת. בדקתי בני זוג כמה הם באמת בעניין. כמה הם מצליחים לנחש אותי. כמה איכפת להם. כמה הם בני אדם, כמה הם חברים, כמה הם מסכימים לספוג ממני בלי לברוח. ערכתי מבחנים להורים שלי ("אז את יכולה לבוא לשמור לי על הילדים בהתראה של חמש דקות?" "אתה יכול לתת לי הלוואה?" "תמשיך לדבר איתי גם אם אהיה איתך נאסטי לגמרי?"). ערכתי מבחנים לחברות שלי ("האם תהיי לצידי כשאצטרך עזרה? גם אהיה מרוכזת בעצמי לגמרי? האם תמשיכי לאהוב אותי גם אם אגלה לך דברים איומים ונוראים על עצמי?").
ערכתי מבחנים על מבחנים, כולם שקטים אבל נוקבים. כולם סמויים מהעין, אבל צורבים את הלב. כולם גוררים תוצאות: כי אם הרגשתי שמישהו אהוב כשל במבחן, זזתי ממנו מיד. לפעמים  פיזית, ותמיד רגשית. לא כעונש בשבילו, אלא כאסטרטגיה להגנה עצמית. שהרי איך אוכל לסמוך באמת על מישהו שלא נמצא שם לצידי לגמרי? עדיף להתרחק, כדי לא ליפול לידיים שלא יתפסו אותי בזמן. עדיף להקשות את הלב, כדי שלא תיתקע סכין האכזבה בתוך הרכות שלו.

קשיי גמילה

עם השנים ניסיתי להפסיק. שמתי לב שהמבחנים שלי דומים בצורה חשודה להתחשבנות: "אני נתתי לך כך וכך, ולכן את חייבת לתת לי אותו דבר כדי להיחשב בעיני חברה". ולא רציתי ככה יותר.
ניסיתי להפסיק, כי זה כאב מדי, לגלות שלא, אהוביי לא עומדים במבחנים שלי. למרות שידעתי שאני זו שהחלטתי שאלה התנאים שבהם צריך לעמוד בן זוג / הורה / חבר, ושאולי הם רואים את זה אחרת. שבעיניהם אולי חברות לא כוללת התייצבות להרצאות אלא דווקא שיחות לעת לילה מאוחרת. שבעיניהם אולי המבחן לזוגיות אינו היכולת לנחש אלא היכולת להגיד ישירות.
ובכל זאת, לא הצלחתי להיגמל. מאחורי האצטלה המוארת של זו שמקבלת הכל, שיודעת שכל התנהגות מעידה על בעליה ולא קשורה אלי, המשכתי לבחון. לנהל פנקסי ציונים נסתרים מהעין. להיפגע. ובעיקר לכאוב שוב ושוב.

בחינת בגרות

ודווקא כשחזרתי הביתה לפני כמה שבועות מההרצאה, כשלחשתי לעצמי במרירות שמתחזה להשלמה: "טוב, פשוט לא איכפת לה ממני מספיק", פתאום נחתה עלי ההבנה בכובד שלושה טון.
קלטתי שבכל השנים האלו לא ערכתי מבחנים לאף אחד מאהוביי: ערכתי מבחן לעצמי. שוב ושוב, וחוזר חלילה, בגרסאות משתנות.
בכל המבחנים האלה לא בדקתי מי הם ומה הם. לא באמת בדקתי עד כמה הם חברים טובים או בני זוג טובים. אותם, באופן עקרוני, קיבלתי כמו שהם. בדקתי ושאלתי כל אחד מהם רק דבר אחד: "עד כמה אני אהובה עליך?"
כן, היו במבחן גם שאלות משנה: כמה אני חשובה? כמה אני נסבלת? כמה אני קשה? כמה אני מרכזית בחייך?
אבל בסופו של דבר, המבחן היה אך ורק לי. שם לא הייתי בטוחה. שם הייתי חייבת לבחון ולבדוק ולברר, ולהיות עם היד על הדופק, ולשים לב מתי זה חם ומתי פושר, ולעיתים תוך כדי מבחן לקרר את הטמפרטורה בעצמי, כי עדיף להיות בטוחה שלא מאשר לחשוב שכן ולהצטער. ועדיף לברוח בזמן, כי אם את צריכה ציון ממישהו אחר כדי להיות בעלת משמעות, מוטב לך לשים לב מתי הציון שלך יורד אצל X  כדי להגיע בזמן אל Y  ולמצוא אצלו או אצלה מקום בטוח. בוחנת תמיד אם מדובר באהבה ללא תנאי, בגלל שאת עצמי שמתי על תנאי.

די לתנאים

ועם התנאים האלה – הבנתי –  הגיע הזמן להפסיק. להפסיק לשאול ולבחון ולמדוד ולבדוק. לקבל את עצמי ואת האחרים שסביבי כמו שהם. לפעמים נותנים ולפעמים לוקחים, לפעמים מסורים ולפעמים עסוקים בעצמם. להסכים לכך שאני לא תמיד חייבת לקבל אישורים. להסכים לכך שאני לא חייבת תמיד להיות אהובה וחשובה לאחרים, כמו שאני לא תמיד חייבת לאהוב ולהחשיב אותם. לפעמים כן, ולפעמים לא.
להסכים להם להיות לא מושלמים, ולהסכים לעצמי להיות לא מושלמת.
להסכים לאהוב אותם ללא תנאי. להסכים לאהוב אותי ללא תנאי. כי בשנייה שאוהב את עצמי ללא מבחנים מוקדמים, לא אצטרך יותר לערוך מבחנים לאחרים. לא אצטרך עוד את האישור שלהם לזכות הקיום שלי.
ובעיקר, להסכים שהחיים האלה הם לא סדרה של מבחנים שצריך לעמוד בהם, אלא סדרה של תרגולים ואימונים, שבהם כל אחד מאיתנו מנסה וטועה, משתפר ונסוג. ואין מבחן קבלה, ואין מבחן שיגיד לנו אם אנחנו ראויים או לא להיות כאן. אנחנו כאן: סימן שעברנו. ברוכים הבאים לפקולטה למדעי החיים.

נ.ב. 1: אם גם אתם עורכים מבחנים סמויים לאהוביכם, אתם מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. ביחד נשלוף את הפחד וחוסר האישור העצמי, ונכניס במקומם אהבה ללא תנאי. תגלו איך במקום הבדיקה והחשש נכנסים ביטחון ושקט.

נ.ב. 2: בעוד שלושה ימים מסתיימת ההרשמה המוקדמת לקורס "לפתור את הבלתי פתיר", שמלמד את השיטה הפשוטה והקלה להפוך מערכות יחסים מסתכלות למערכות יחסים מתגמלות (ולא, אין צורך בשיתוף פעולה של הצד השני. השליטה כולה בידיכם). אם יש לכם מערכת יחסים עם ילד, הורה או בן זוג שמתסכלת אתכם, ואתם רוצים לשנות אותה בקלות וברכות – מוזמנים ליצור איתי קשר בהקדם (morasael@gmail.com ). נשארו רק עוד חמישה מקומות.

נ.ב. 3: שיר על אהבה במבחן. ככה הייתי . ככה אני כבר לא רוצה.