אוהבת אותך, עוזבת אותך

איך לעזוב באמת, בשלמות, מבפנים – אנשים, סיטואציות ותכונות שלא עושות לך טוב

כשהיא סיפרה לי את הסיפור שלה, לא יכולתי שלא להרגיש אותה. חמש שנים טובות/רעות עברו מאז שעזבה אותו, והיא עדיין כל כך טעונה. זה היה סיפור של שרשרת רומנים שהתנהלו מאחורי גבה. הוא התאהב, בכל פעם מחדש, בזמן שהיא גידלה את הילדים והכינה לו סנדוויצ'ים בבוקר. איזה יופי, כולם התפעלו, איזו משפחה למופת, רק שכשהיא שמה את הלב שלה בבניית המשפחה, והוא הלך ומסר את הלב שלו לאחרות בכל פעם מחדש.
עד שיום אחד היא גילתה בטעות. ומאז היא לא יכולה לסלוח. הם נפרדו (בהתחלה היא בכלל לא רצתה להיפרד. רצתה שהוא יישאר וישלם כל יום מחדש). ומאז היא לא מוכנה לדבר איתו. חוץ מאשר בראש שלה: שם היא מדברת איתו בלי סוף: נוזפת בו. צועקת עליו. מסבירה לו, שיבין מה הוא עשה לה. שונאת אותו.
ניסיתי לדבר איתה על הצד שלו. על זה שהוא הלך והתאהב כי כזה הוא, צריך אהבה דחוף כמו חמצן לווריד, ואותה זה לא באמת עניין. היא לא באמת רצתה לשכב איתו, או אפילו סתם לחבק אותו. שלא במקרה הוא הלך לחפש חיבוקים בשדות זרים. אבל בעיקר ניסיתי להציע לה להרפות מהכעס בשביל עצמה. כי כל זמן שלא, היא שלו. לא יכולה באמת לפתוח דף חדש.

לחבק ולעזוב

ואז נתקלתי במשפט בספר המופלא "ארבעת עקרונות הבריאה", שאמר בפשטות: אינכם יכולים לעזוב משהו עד שלא תאהבו אותו. והסביר: "כאשר אתם אוהבים דבר מה, אתם חדלים להתנגד לו. כאשר אתם חדלים להתנגד לו, אתם מפסיקים להתמקד בו. אתם משחררים אותו והופכים חופשיים".
והמשפט הזה הימם אותי. הוא הסביר לי למה אותה אשה נחושה לא הצליחה לפתוח דף חדש עד הסוף, אבל הוא גם הסביר לי כל כך הרבה עלי, ועל הסיבות לכך שאני ממשיכה לסחוב יחסים, מקרים ואנשים מהעבר על הגב שלי, פעורים כמו פצע. פשוט – כי לא למדתי לאהוב אותם.
זה נשמע משונה: הרי אנחנו זזים ממשהו או מישהו כי זה קשה לנו. מעורר בנו התנגדות. כי אנחנו לא אוהבים את מה שקורה שם, או איתו. אז איך לאהוב אותו, איך?
והתשובה היא שלאהוב אותו, לא משנה איך, כי אחרת אין סיכוי לזוז משם לעולם. לזוז פיזית – זה כן. האנרגיה של ההתנגדות היא הרי האנרגיה שהכי זמינה לנו כדי לעשות שינוי בעולם הפיזי. אנחנו מוחים, כועסים, מתנגדים וזזים. אבל גם אם זזנו פיזית, לא זזנו כהוא זה בפנים. אם אני כבר לא חיה עם מישהו, אבל ממשיכה להתווכח איתו או "להראות לו" (שיידע! שיראה! שיבין! שיעריך!) בתוך הראש שלי, הרי שאני צמודה אליו מאי פעם. אם אני אפילו לא יכולה להתקרב לאדם מפחד שכל ההגנות שלי יתפרקו וכל האיכס שבתוכי יתפרץ, ומעדיפה לשמור ממנו מרחק קבוע – הרי שהוא יכתיב לי לאן ללכת ולאן לא. הוא הופך – כמו שכותבים הפסיכולוגים סטאטס ומייקלס בספר המצוין "הכלים" (זה הופך להיות פוסט של המלצות. הידד) להיות הסוהר שלנו, שכולא אותנו בתוך המבוך של מחשבותינו הרעות. ופתאום הבנתי שזה לא שונה משמעותית ממה שכתבתי כאן בשבוע שעבר, על קבלה ככלי לשינוי: על כך שכדי לשנות מצב, אנחנו חייבים קודם כל לקבל אותו באופן מלא, כי אחרת נתחיל לא מנקודת האפס, אלא מנקודת המינוס.

מה זאת אהבה

רק שיש הבדל בין קבלה לאהבה. כי גם אם קיבלנו באופן מוחלט, והודינו שזה מה שיש ועם זה ננצח, וגם אם הפסקנו להתנגד ולהילחם ו – אהבה היא בכל זאת פאזה אחרת, גבוהה יותר.
ואני לא מדברת פה על אהבה מהסוג הרומנטי, זה שאופייני למצב ההתאהבות. זה שתלוי, שנזקק, שמאדיר בלי לראות באמת. אהבה כזו הכי מקשה עלינו לעזוב, כי אנחנו תלויים בה כמו שמתמכר תלוי במנה הבאה של מה שלא יהיה.
אני מדברת על אהבה שהיא הטבע הפנימי שלנו. אהבה מהסוג שהורה מרגיש לתינוק שמנסה לקום ולעמוד ונופל שוב ושוב. אהבה שהיא קבלה בתוספת חמלה בתוספת התפעלות. על קבלה כבר דיברנו, אז בואו נבהיר את המושגים המצטרפים אליה.
ראשית – חמלה (לא רחמים): הזדהות מלמעלה, הייתי קוראת לזה. הזדהות בלתי מתערבבת. ידיעה שבתנאים אחרים זה היה יכול לקרות גם לך. הכרה באנושיות שלך ושל מי שמולך. חוסר מוחלט בשיפוטיות, הסתכלות שאינה מקטינה את מי שמולך אלא פשוט מכירה בקושי שלו. אם נשתמש בדוגמה, הרי שחמלה זה מה שתרגישי כשחברתך הטובה מספרת לך איך איבדה עשתונות וצרחה על הילדים שלה. הרי היית שם, ועשית את זה. את יודעת איך זה מרגיש. אין בך שמץ התנשאות, רק חיבוק גדול לתת לה.
ושנית – התפעלות: אותו קושי להאמין איך קורים דברים שנראים בלתי אפשריים, ובכל זאת. התפעלות מהמאבק הבלתי נגמר, מכוח הרצון וכוח החיות, גם כשהם הולכים למקומות הלא נכונים.
כל אלה הם אהבה. בתוכי אני יודעת שזוהי האהבה שאנחנו מקבלים מלמעלה (ומלמטה ומהצדדים, אם נדייק). וזו האהבה שאנחנו צריכים לחוש כלפי אדם שאנחנו רוצים לעזוב. היא האמירה: "זה מי שהוא. ככה הוא. זה בסדר מצדי שככה הוא. לבי איתו על הקושי שהוא חווה. מקסים שהוא ממשיך לנסות". אהבה היא הקבלה המוחלטת, בתוספת ההבנה שהוא לא נגדי ולא פוגע בי בכוונה. הוא רק בעדו, מנסה ומשתדל ומחפש דרכים אל עצמו ואל ההגשמה המוחלטת שלו, וקשה לו לראות את הדרך לשם.

לאהוב את המצב

ופתאום הבנתי שהכלל הזה – אהוב את זה שאתה מבקש לעזוב – קשור לא רק לאנשים. הוא קשור גם לסיטואציות. כי אנחנו לא יכולים באמת לעזוב סיטואציה עד שלא נאהב אותה.
הרי איך אפשר לזוז מסיטואציה עד שלא קיבלנו אותה באופן מלא, עד שלא הודינו בפני עצמנו: "זה המצב האמיתי שלנו. פה אנחנו נמצאים, גם אם לא לזה התכוונו". וגם אם הודינו, איך נצא ממנה אם לא נחמול עליה ועלינו? כל עוד נשפוט אותה ("אלה נישואים רעים! רעים!") נישאר תקועים בהתנגדות. בנקודת המינוס. וגם אם נפסיק לשפוט, איך נזוז אם לא נתפעל, אם לא נבין מה היא נותנת לנו, ולא רק מה היא לוקחת מאיתנו? הרי ההבנה שהעבודה הזו, המשפילה והמתסכלת, לימדה אותנו כוח רצון וענווה, או שהיחסים האלה, השקריים, לימדו אותנו את כוחה של האמת – היא הרוח במפרשים שתדחף אותנו הלאה. כל עוד נקונן על הסיטואציה, נשפוט ונשנא אותה, נהיה לכודים בתוכה. מרגע שנוכל לראות מה טוב בה, נוכל להמריא אל השלב הבא, מחוזקים.

לאהוב את עצמנו

יותר מזה: אותו כלל קשור גם לתכונות שלנו. אנחנו לא יכולים להפסיק להיות ביקורתיים, קמצנים, או מכורים, או קורבנות – עד שלא נאהב את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו. כי כל אי אהבה מקבעת אותנו למקום.
והרי כל כך קל להתווכח עם עצמנו במקום לקבל שאנחנו מי שאנחנו ("אני? יש לי בעיה עם אינטימיות? מה פתאום, זה הוא!"). כל כך קל לרחם על עצמנו במקום לחמול על עצמנו ("אני איומה. לעולם לא אשתנה. תמיד אשאר תקועה"). כל כך קל לא להאמין על עצמנו במקום להתפעל מעצמנו ("זה לא אמיתי שאני שוב במקום הזה!").
רק שכל אלה – התנגדות להכיר באמת, רחמים עצמיים ושיפוט עצמי – מקבעים את התכונות שאנחנו לא אוהבים. גורמים לנו להתמקד בשלילי ולא בחיובי.
אם אנחנו רוצים באמת לעשות שינוי, לעזוב מאחורינו את מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו ("לשחרר, תגידי לשחרר, זה הרבה יותר רך", אומרת חברתי ש' שתמיד מחפשת רכות ומביאה אותה איתה לכל מקום) – עלינו לעשות דבר אחד פשוט: לאהוב את מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. להסתכל עלינו באהבה הורית. לקבל את העובדה שאנחנו אנושיים. להתפעל במקום לשפוט. להסתכל על עצמנו כמו שאלוהים מסתכלת עלינו: בקבלה. בחמלה. בהתפעלות. רואה אותנו עושים ונכשלים, נופלים על התחת ולא מפסיקים לנסות. בדרכים ההפוכות, בדרכים הנלוזות, בדרכים התמימות והמתוחכמות. שואפים לטוב, לאושר, לאהבה. יפים להפליא. נוגעים ללב.
ואז – לזוז. לא מתוך התנגדות, אלא כדי להתקדם. וכך, העזיבה הופכת לשחרור.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

יש מספרים בנומרולוגיה שקשה להם במיוחד לעזוב. קשה להם הפרידה, "וכשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים", כמו ששרה אתי אנקרי ב"מיכאל".
מספר 2 בנומרולוגיה, למשל. כולו רגש, כולו חיבור, כולו אינטימיות. הוא מרגיש שלם רק כשהוא חלק. איך הוא יעזוב? מה יישאר ממנו אם הוא יעזוב?
או מספר 6 בנומרולוגיה. שמחפש הרמוניה וקשר, שמשפחה היא מרכז הכובד של חייו. למספרי 6 קשה הפירוד כשאול.
או מספר 7 בנומרולוגיה. מספר 7 שהוא בודד מעצם מהותו השואפת לשלמות. מספר 7 שלא יכול לשחרר בגלל החרדות, בגלל שהדברים עוד לא פתורים עד הסוף. מספר 7 שקל לו לעמוד לרשות האחר הסובל, אבל קשה לו לקבל עזרה בעצמו. מספר 7 שיישאר ויישאר רק בגלל חרדת השינוי.
ויש גם אנשים שחרדת העזיבה טמונה לא במספרי האישיות שלהם, אלא במקומות אחרים. אנשים שמהצצה במפה שלהם עולים בדידות בילדות, או חרדת נטישה, או תחושת לבד עמוקה ובסיסית, קיומית, שסחבו איתם עוד מלפני לידתם.
מה עושים עם כל אלה, בידיעה שבכל שלב בחיינו, כדי להתקדם אנחנו חייבים לעזוב משהו, מישהו, עד שלבסוף נבצע את האקזיט הסופי, ונעבור לעולם שכולו טוב?
קודם כל מכירים: עצם הידיעה שכאלה אנחנו מרגיעה במשהו. מזכירה שלא השתגענו ולא נעליים. "זה שלנו מהבית", כמו שאומרים הילדים. וזה אולי הדבר הראשון שאני עושה בייעוץ נומרולוגי: מזכירה עם מה באנו, מה שלנו כדי לקבל, לחמול, להתפעל.
ושנית, להכיר את הכוחות שלנו: אלה שיעזרו לנו לראות. להתמודד. לשחרר. יכולת החמלה העצומה של ה-2 יכולה להיות מופנה גם כלפי עצמו. כך גם יכולת ההתמסרות של ה-6. מה גם ששניהם יודעים ויכולים ליצור לעצמם סביבה תומכת חדשה בקלות יחסית. ה-7 יכול ללמוד לטפל בעצמו. במקום לפתח תסריטים דמיוניים מזרי אימה, הוא יכול להשתמש ביכולת הראייה והבנה המופלאה שלו כדי לראות את מצבו כמו שהוא. ומשם להתקדם.

ולבסוף, שיר העזיבה / שחרור הכי יפה שאני מכירה, ששר על כל זה בדיוק