אין לי פה תנאים

(סליחה על הבדיחה העתיקה. פשוט לא יכולתי להתאפק)

אז השבוע כל מיני דברים קטנים לא עבדו לי. טיפולים התבטלו ברגע האחרון, היומן שלי התמלא מחיקות ממטלות שזזו ואז זזו שוב, הימים שוב התארכו והתמרחו, תור חשוב שניסיתי לקבוע התאפשר רק ביום לא נוח בעליל. ומצאתי את עצמי מתרגזת על זה, כמובן.
ואז, ברגע של בהירות, פתאום גיחכתי אל עצמי: "אז מה, התנאים פה לא מוצאים חן בעינייך, מותק?" (כשאני קוראת לעצמי 'מותק' זה כבר טוב. כשזה פחות טוב, אני קוראת לעצמי 'גברת'.) "היית רוצה תנאים אחרים כדי להיות מרוצה?"
וצחקתי, כי קלטתי את עצמי לא מרוצה מהתנאים. כלומר, מעמידה תנאים למציאות, קובעת מתי היא בסדר ומתי היא לא, כאילו שכחתי כל מה שלמדתי בחודשים האחרונים.

להעמיד תנאים לאושר

זה טבעי, כמובן, להעמיד תנאים למציאות. להגיד שהיא מקובלת עלי רק בתנאי שהיא עומדת בתנאים שלי. טבעי להגיד שאם תורים מתבטלים זה לא בסדר, ואם הם בזמן שמתאים לי אז כן. טבעי להגיד שאם בן הזוג מתחשב בנו זה מצוין, ואם הוא עסוק בעצמו זה על הפנים. שאם אני מתפרנסת כראוי זה סבבה, אבל אם כסף שצריך להגיע אלי מתעכב משיקולים קוסמיים, זה ממש לא לעניין. טבעי ורגיל וברור להציב תנאים, להגדיר מה מוצא חן בעיני ומה לא.
הבעיה היחידה היא שזה לא מביא אושר.
כי אם נסתכל עד הסוף על משפטי התנאי שלנו, הרי שהם הולכים ככה: "זה לא בסדר שלא קובעים לי תורים בזמנים שאני רוצה. אם קבעו לי תור בזמן שאני לא רוצה, אהיה לא מרוצה".
וכך, בכל פעם שאנחנו מעמידים תנאים למציאות – אנחנו בעצם מעמידים תנאים לאושר שלנו. אנחנו מודיעים לעצמנו ולעולם שכל עוד התנאים לא יתממשו, לא נהיה מאושרים.
שזה בערך כמו ילד קטן שאומר שעד שההורים לא יקנו לו קורקינט, הוא לא יסכים לאכול.
סליחה, מותק, את מי בדיוק אתה מעניש כשאתה לא אוכל?
(כלומר: סליחה, מותק, את מי בדיוק את מענישה כשאת מתרגזת?)

אושר תלוי על תנאי

כי תכל'ס, זה מגוחך. אין טעם להעמיד תנאים למציאות, כי היא לא הולכת להתגמש. היא מה שהיא, נרצה או לא נרצה. אם נתעקש שעד שהיא לא מתגמשת אנחנו לא נסכים להיות מאושרים, בסך הכל נגרום לעצמנו לא להיות מאושרים.
כי אם בשביל להיות מאושרת אני חייבת תורים שייקבעו בזמן שלי, כל לוח זמנים של מטפל עסוק יפגע באושר שלי.
ואם כדי להיות מאושרת אני צריכה בריאות איתנה ומושלמת, הרי שכל מחלה מזדמנת (כן, התכוונתי למילה אחרת) תפגע באושר שלי.
ואם כדי להיות מאושרת אני צריכה כמות מסוימת של כסף, תשומת לב מסוימת מבן הזוג שלי, הישגים מסוימים של הילדים, כמות מסוימת של עבודה וכן הלאה וכן הלאה – אני הופכת את האושר שלי לתלוי על חודו של תנאי. הוא הופך שביר ופגיע.

מאושרת בתנאים הקיימים

והאמת היא שהוא לא חייב להיות כזה.
אם אני מפסיקה להתנות תנאים למציאות – אם אני מקבלת אותה כמו שהיא – אני מגלה שאני יכולה להיות מאושרת בכל זאת.
אם אני מבינה שאני יכולה להיות מאושרת בתנאים הקיימים, גם אם הם לא מושלמים, אני מבינה שאני יכולה להיות מאושרת ללא תנאי.
ולא, זה לא אומר שאני מוותרת על מה שחשוב לי. אני רק מוותרת על להילחם במה שכבר קרה; להתנגד למה שכבר נקבע, להתעצב בגלל מה שכבר ישנו.
אני מסכימה להיות מאושרת למרות שהתנאים לא מושלמים.
ובמקום להתעצבן על מה שלא הלך, לבדוק איך אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.
אם בכלל.
ואם אפשר, לעשות את זה.
(אבל בין אם אני עושה ובין אם לא, לוותר על ההתנגדות. להרשות לעצמי להיות מאושרת בין אם אני בריאה או חולה, מאחרת או בזמן, פנויה או עסוקה, ענייה או עשירה).
ללא תנאים מוקדמים. ככה, סתם כי בא לי להיות מאושרת. וכי אני יכולה.

נ.ב. 1: ואם גם אתם מאושרים רק בתנאי, רק אם, רק כאשר – מוזמנים לטיפול תטא הילינג. כדי להעיף מהחיים את התנאים המוקדמים, ולהיות מסוגלים להיות מאושרים בכל מצב.

נ.ב. 2. שיר. כרגיל לחברות שלי, אלופות העולם באהבה ללא תנאי.