את אותם הדברים אבל לאט

ובכן, מה שלימדה אותי הפעם השפעת

לא מצליחה לקום בבוקר ברבע לחמש. לא מצליחה למהר. לא מצליחה להתרכז יותר משעה. לא מצליחה לנהל לוח זמנים מורכב.
כולה שפעת. בסך הכל שבוע מחוץ לעניינים, ואני רואה בבירור שאני לא מצליחה לחזור לעצמי. שזה ממש בסדר, כי אין לי שום עניין לחזור לשם. תודה רבה, את השם ההוא מיציתי.
***
זה התחיל עוד קודם: יצאתי לרטריט של חמישה ימים, מה שאמר שאינסוף משימות התקבצו לפניו ואחריו. ואז חזרתי הביתה, שקטה ומהורהרת, הצצתי ביומן שלי ופרצתי בבכי. "אין לי מושג איך היא עושה את זה", ייבבתי לחברתי ע'. "זה לא אנושי, סדר היום של הבחורה הזאת. אלה לא חיים".
"אז תשני את זה?" היא שאלה. "כן, בטח", עניתי. "אני רק אסיים את המחויבויות שהיא קבעה לי לשבועות הקרובים".
אז ניסיתי לסיים, אבל הגוף שלי חשב אחרת. פעם שנייה בחודש שהושבתתי למעל שבוע. "אני לא אתן לך לעשות לי ניצול לרעה", אמר הגוף שלי, והתכוון. "לא עוד לוחות זמנים שמתמלאים באינטרוולים של רבע שעה. לא עוד יממות שמתחילות בארבע וחצי בבוקר ומסתיימות בעשר וחצי בלילה. אני לא עובד, ככה, ואם את תעשי לי שרירים, אני אעשה לך שביתה".

מה שצריך

מה שכרגע מעמיד אותי בפני שוקת שבורה. כי בימים האחרונים, כשהתחלתי לעמוד על הרגליים (לא מטאפורית. אמיתית), גיליתי שכשאני מקטינה את תכולת סדר היום שלי, מה שנשאר בפנים זה מה שצריך (עבודה, בישול, הסעות), ומה שנשאר בחוץ זה מה שאני רוצה (לימודי בודהיזם, גיטרה, בית קפה עם חברות, מדיטציה, טיפולים). כל האקסטרות שעושות את החיים שלי מעניינים ונעימים ומשמעותיים נפלטות החוצה. ואני הולכת בעולם ממורמרת משל הייתי בת 38 כועסת (לא באופן כללי. בת ה-38 שאני הייתי, כן?) ולא בת 46 שהבינה משהו על בחירה ורצון.
וזה לא מוצא חן בעיני בכלל.

הקולות הקטנים

והייתי יכולה למכור לעצמי את הקורבנות הזו לו היה מי שקונה. ואני לא. כי אני כבר יודעת היטב שאין "צריך" ו"רוצה": יש "מסוגלת לומר לא" ו"לא מסוגלת לומר לא", או בעברית: "מוכנה לשלם את המחיר" או "לא מוכנה לשלם את המחיר".
כי אף אחד לא מכריח אתי לעמוד בבוקר ולהכין סנדוויצ'ים, או לעמוד בצהריים ולבשל, מלבד הקול הקטן שאומר: "את פשוט לא תאהבי את עצמך אם הילדים יחזרו הביתה אחרי יום כל כך מטורף ולא יהיה להם אוכל מבושל".
ואף אחד לא מכריח אותי להסיע חוץ מהקול הקטן שאומר: "הילדה כל כך רוצה לבלות אחרי יום עמוס, את לא יכולה להשאיר אותה בבית רק כי לך אין כוח".
ואף אחד לא מכריח אותי לקחת עלי עוד כתבה או עוד פגישה חוץ מהקולות שאומרים : "יכעסו עלייך", "לא יהיו מרוצים ממך", "יחשבו שאת לא בסדר".
והקולות האלה – אלוהים שתשמור אותי – הם רק בראש שלי. קולות של פרפקציוניזם ושל ריצוי, קולות מקובעים של "ככה צריך" ו"ככה עושים את זה". קולות שאולי בגללם גם לילדים שלי יש ימים כאלה עמוסים, כי אף אחת לא לימדה אותם לעצור ולהגיד שזה יותר מדי.

מה שאני עושה בסוף

ויותר מזה: הבנתי שאני לא יכולה לספר לעצמי שאין לי זמן לדברים שחשובים לי. כי הדברים שאני עושה בסוף? הם הדברים שכנראה חשובים לי. אחרת לא הייתי שמה אותם בראש סדר העדיפויות. והדברים שאין לי זמן אליהם? ובכן, הם כנראה פחות חשובים לי. אחרת הייתי עוצרת ועושה אותם. עכשיו.
"אז תעצרי ותשאלי רגע", אני מזכירה לעצמי, "לפני שאת שוב נסחפת בזרם האינסופי של גירוי-תגובה: מה חשוב לך? מה באמת חשוב לך?"

תסגרי זמן ביומן

"חשוב לך לכתוב הרצאות חדשות? תסגרי זמן ביומן בשביל זה. לא בין לבין. זמן מיוחד.
"חשוב לך להכין סנדוויצ'ים מושקעים ואוכל חם לילדים? יופי, תסגרי בשביל זה זמן ביומן, ואל תתלונני. אפילו לי נמאס לשמוע אותך מתלוננת. רוצה פחות זמן ליד השיש? תורידי סטנדרטים, ותפסיקי לקטר.
"רוצה לנגן בגיטרה? סבבה. תסגרי זמן ביומן. וכן, בזמן הזה את לא תטפלי ולא תשחקי עם הילד ולא תסיעי. וכן, יתלוננו עלייך.
"לא מספיק חשוב לך לנגן בשביל לוותר על טיפולים והסעות? נראה לך שנגינה פחות חשובה מלעמוד לשירות הילדים שלך? גם סבבה. אבל שיהיה לך ברור שזו לא אשמתו של אף אחד. זו בחירה. זה מה שאנשים מבוגרים עושים. בוחרים ועומדים מאחורי הבחירות שלהם ומאחורי המחירים של הבחירות שלהם".

מה שחשוב ולא חשוב לי

כי הגיע הזמן להתבגר. והתבגרות משמעה להביט על החיים שלך בעיניים נכוחות, לא כאלה שמתייחסות ליומן שלך כאל יומן של מישהי אחרת.
זה היומן שלי, עם הבחירות שאני עשיתי. עם הבחירות שאני הולכת לעשות. ויהיו בהן ויתורים – ויתורים כואבים אפילו – אבל זה לא שעכשיו אין ויתורים. יש, רק לא כאלה שהחלטתי עליהם מראש, אלא כאלה שקרו כי לא הספקתי.
כי התבגרות היא כנות: היא לומר – זה חשוב לי, וזה פחות. כן חשוב לי לפנק את הילדים שלי. לא חשוב לי לנקות את הבית. כן חשוב לי להסיע לליגה בכדורגל. לא חשוב לי לשחק או לקרוא סיפור. הייתי רוצה שיהיה לי חשוב, אבל לא ככה יצא. זו האמת.
אז אני הולכת לומר לא מעט 'לא' בשבועות הקרובים. לא לפנטזיות, לא לרצון לרצות.
ואני הולכת לומר כן אחד גדול: כן לחיים שנבחרו בתשומת לב. בשיקול דעת. בעיניים פקוחות. כן לחיים עם זמן.
תאחלו לי בהצלחה.

נ.ב. 1: ואני הולכת להוריד לי בתטא שאני יודעת להבחין בין מה שחשוב לי למה שאני עושה כאוטומט. כדי שיהיה לי זמן למה שחשוב לי. אם בא לכם גם מזה, כתבו לי ואוריד לכם גם.
נ.ב. 2: כי כל אותם הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם, האיטי, הבלתי מתחשב, הפועם בקצבו של הלב (הנה, תראו בקליפ היפהפה הזה)