הטוב, האמיתי והנוסע השמיני

כשזה טוב, זה טוב. או שאולי תיכף יגיע משהו רע?

"טוב, אז לא.
"ממילא ידעתי שזה לא יימשך. הרי לא יכול להיות שהכל יבוא בכזו קלות. זה לא הגיוני.
"זה היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, ועכשיו האמת מתגלה.
זהו, נגמר".
ככה חשבתי לעצמי כל תחילת השבוע שעבר, בעודי בוהה בעגמומיות במייל שלי. פרסמתי הרצאה חדשה על קנאה ותחרות – שנראתה לי הכי מרתקת בעולם – ואיש לא נרשם. כלומר, עד ששלחתי שוב מייל, הפעם לרשימת הקשר של ההרצאות הקודמות – ואז נרשמה אחת, ואחריה עוד שתיים. וזהו. המייל דמם.
ארבעה ימים הסתובבתי בראש חפוי, שואלת את עצמי למה חשבתי שאצלי זה יהיה אחרת. שאצלי באמת הגל ימשיך לעלות בעקביות. הרי ברור שזה ייגמר, והגל יטיח אותי אל החול. זה היה, הרי, טוב מכדי להיות אמיתי.
ואז עלה בדעתי להתקשר לד' המופלאה, מנהלת המרכז לגיל הרך בכפר ורדים, ששם מתקיימות ההרצאות הקבועות שלי, לברר אם אולי במקרה מישהו נרשם אצלה.
התשובה היתה שההרצאה כמעט מלאה. "אני מציעה שכרגע תפסיקי לפרסם", היא אמרה. "ניתן תזכורת קטנה יומיים לפני, וזהו".

סליחה, אל תגזימי

ואחרי האושר שגאה בי, מצאתי את עצמי תוהה איך הפלתי את עצמי בפח שעליו אני הולכת לדבר בהרצאה ההיא – האמונה שאומרת שהטוב נמצא בכמות מוגבלת. שאם משהו נשמע טוב והולך טוב, ובכן… הוא מן הסתם ייגמר רע.
ואז חשבתי איך למרות שחשבתי שאני כבר מזמן לא שם, אני שם לגמרי. מודדת את הטוב במשורה מתוייגת היטב בשנתות. בודקת שלא הגזמתי. מקבלת בהבנה – כמעט בציפיה – כשנדמה לי שהמשורה מתפוצצת לי בידיים. שהרי לטוב יש גבול. לא ייתכן שהוא פשוט יבוא עוד ועוד, בלי להיגמר.
ופתאום קלטתי שהאמונה שהטוב נמצא בכמות מוגבלת היא הסיבה לכל כך הרבה פחדים שאני נושאת בתוכי, מטפחת אותם כמו נוסע שמיני בתוך הבטן.

איזון קוסמי

למשל, הפחד שאם ממש טוב לי עכשיו, זה אומר שתיכף יבוא משהו רע. רק כדי לאזן את העניינים. שהרי לא ייתכן שלאורך זמן יהיה טוב. משהו חייב להשתבש, ולו רק לשם האיזון הקוסמי.
או האמונה שאם די טוב לי עכשיו, מוטב שלא אנסה להפוך את זה לטוב יותר, כי הלו, בייבי, דונט פוש יור לאק. עכשיו הכל בסדר? יופי. שבי בשקט (תצחקו, או תבכו, אבל זו אחת הסיבות שאין לי ילד רביעי. אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: "יש לך שלושה ילדים בריאים? תרגיעי. אל תהיי גרידית". כאילו הרצון לגדול ולהתפתח ולאהוב יותר הוא גרידיות לשמה).
או הפחד שכדי שיהיה לי ממש טוב, מישהו אחר צריך לשלם את המחיר. שהרי לא יכול להיות שיהיה לי טוב וזה לא יהיה על חשבון מישהו.
או הפחד שלא באמת מגיע לי שיהיה לי כל כך טוב. שהרי אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. מישהו בסוף יבין ויבוא איתי חשבון; ידרוש ממני להחזיר את כל מה שקיבלתי בלי שבאמת אהיה ראויה.
או האמונות שאני מכירה מלקוחות בקליניקה: אם מישהו מצליח, הוא בטח עושה משהו לא ישר. אם אני משקיעה אנרגיה או כסף  זמן כדי שיהיה לי טוב, אני גוזלת אותו מאחרים. אם טוב לי בתחום אחד, אני צריכה לוותר על התחומים האחרים. כי הרי אי אפשר שיהיה לי טוב גם בזוגיות וגם בהורות וגם בקריירה וגם בבנק. הלו, גברת, תבחרי.

להתראות, נשמה

ופתאום אני נזכרת במיתוסים על אנשים שמכרו את נשמתם לשטן למען כישרון או אהבה או בריאות, וחושבת שזה בדיוק אותו דבר: האמונה שבשביל שיהיה לך טוב, את חייבת לוותר על משהו. לקרוע חלק מנשמתך, להניח אותה בקופסה למשמרת, ולומר בצער: "ובכן, אי אפשר הכל. וותרי על משהו שחשוב לך מאד לטובת משהו שחשוב לך יותר. גם אם זה אומר שתרגישי קרועה ומפוצלת וחסרה עד סוף חייך. ככה זה בחיים. להתראות, נשמה שלי".
והקטע הוא שככל שאני מאמינה יותר שהטוב הוא מוגבל, כך אני מוכיחה את האמונה הזאת לעצמי. מקצצת לעצמי את ההתלהבות. מורידה לעצמי את מצב הרוח. עוצרת את התקוות. שמה מחסום לשאיפות.  כי אם אשאף, במקרה הטוב אתאכזב. במקרה הרע… הו, על זה אני בכלל לא רוצה לחשוב. על האסון שאמיט על עצמי, על אהוביי, על עולמי. אפול כמו איקארוס, פרומת כנפיים, מהשמש אל הים הסוער.
כי אם זה טוב ממש, טוב באמת –זה לא יכול להיות אמיתי. כאילו המציאות היא מילה נרדפת לרע.

יש מספיק

וככה אני לא רוצה יותר. כי אני כבר יודעת – יודעת באמת – שהטוב לא מוגבל. שהוא אף פעם לא היה מוגבל. הוא שם כל הזמן, כמו אור השמש, ואנחנו אלה שמחליטים כמה לצאת אליו. הוא כמו ברזיית מים ענקית, ואנחנו אלה שמחליטים כמה לשתות, ואם לסגור עכשיו את הברז כי מישהו אחר שותה, או להמשיך כי אנחנו עוד צמאים.
ויש מספיק לכולם. יותר מזה: יש מספיק בשבילנו לעכשיו וגם לאחר כך.
ומותר לנו להיות מאושרים בכל מובן ובכל דרך. מותר לנו, כי לכך נועדנו: לגדול ולהיטיב עם עצמנו ועם אחרים, להגביר יכולות בכל התחומים. אם אני מצליחה, אני לא מצליחה על חשבון מישהו אחר – להיפך, יש לי יותר יכולת להשפיע ולעזור לאחרים להצליח. אם אני שמחה ומאושרת, אני לא גוזלת מאושרו של איש: אני רק משפיעה עוד שמחה ואושר על אלה שסביבי, במקום להדביק אותם בצער ובחוסר שלי. ואם אני הולכת ומתגברת, דוהרת על הגל שלי, זה לא אומר שאתנפץ אל החוף: באותה מידה, ייתכן שאמשיך אל הגל הגבוה יותר שרק מחכה לי.
כי אם זה טוב, זה רק אומר שיכול להיות טוב יותר.

נ.ב. 1: ביום חמישי הקרוב בכפר ורדים אדבר על קנאה ותחרות, בין אחים ובכלל, ולמה היא נובעת מאמונה שהטוב הוא תמיד מוגבל. אם בא לכם להיפטר מהאמונה הזו, להפסיק לקנא ולבער את הקנאה, התחרות והצמצום העצמי מחייכם ומחיי ילדיכם, מוזמנים לבוא. וכמובן מוזמנים לטיפול תטא-הילינג.

נ.ב. 2. וא' תוהה: האם זה באמת יכול להיות? ובכן, כן. אם זה מרגיש טוב ונשמע טוב, זה כנראה טוב.