פוסט ובו ידובר: על ילדים עקשנים, על מבוגרים סרבנים ועל נומרולוגיה קבלית
ישנה שעה בין הערביים, בה האוויר הופך תכול עמוק, השמים מופזים והים בוהק מרחוק. באותה שעה הולכים האנשים ומתכנסים אל חצרותיהם, ניחוחות ארוחת הערב בוקעים מחלונות הבתים, ואימהות ממתיקות סוד אל ילדיהן שרוטי הברכיים, שידיהם מדיפות ריח עשב קצוץ ובטון חם. לו יכולתם להציץ אל תוך ביתי בשעה זו של קסם, חן וחסד, זה מה שהייתם שומעים:
– "אמא, אני יכול ללכת לחבר?"
– "לא, מותק, כבר מאוחר. עכשיו צריך להתרחץ ולאכול ארוחת ערב".
– "אוף, אמא, אז אפשר רק קצת?"
– "לא, חמוד, כבר אמרתי לך. מאוחר".
– "אבל אמא!"
– "שום אמא ושום בטיח. תיכנס למקלחת. אמרתי לך, התשובה היא לא".
– "אבל אמא, אף פעם את לא מרשה כלום! איזה מין אמא את! עוד מעט לא תרשי לי לדרוך על הרצפה אפילו, ותרצי שאני אעוף! מה כבר ביקשתי ממך? ללכת רבע שעה לחבר במקום להיתקע בבית המשעמם הזה? אף פעם לא איכפת לך ממני וממה שאני רוצה! את האמא הכי רעה בעולם! הכי!"
כאמור, שעת חן וחסד היא, שעה שבה חוט של תבונה ונועם נסוך על פני האנשים. כלומר, כמעט על כולם.
לא, לא, לא ניתן
הבן שלי לא מוכן לשמוע "לא". זה פשוט לא חלק מהתדרים שהאוזניים שלו שומעות. כשהוא שומע "לא", הוא קודם כל מתמקח, אחר כך מתמקח עוד קצת, אחר כך כועס ובסוף נפגע ומרגיש שלא אוהבים אותו. אני, לעומת זאת, שונה ממנו לגמרי. 180 מעלות. איך שאני שומעת "לא" אני ישר נפגעת ומרגישה שלא אוהבים אותי. כזו אני, יעילה במיוחד.
למרבה המזל, אני לא לבד. אלה שלא מסוגלים לשמוע "לא" הם רבים ומגוונים להפליא, ולו הייתי רב גדול, הייתי נותנת בהם סימנים:
המפקדים: אלה לא מבקשים. הם נותנים הוראה מגבוה: "תביאי חיבוק", "תיקח את המכונית שלי לשטיפה". אחת ושתיים, המסדר יעבור לדום. (לא עברת? סימן שלך יש בעיה עם סמכות).
המתחננים שתנחשי: אלה לא מבקשים – רק מצהירים על הצורך שלהם, וממש מקווים שאת, כמו אמא שלהם כשהיו תינוקות, תנחשי לבד. "קצת קר לי" (נו, יאללה, תביאי חיבוק או את הסוודר, מה שבא קודם), "איך אני לא אוהבת לנסוע באוטו מלוכלך" (נו, לא הבנת? מה לא הבנת? סליחה, מה לא ברור פה?)
אלה שכל כך לא נעים להם שאי אפשר בכלל להבין מה הם מבקשים: "את שומעת? חשבתי שאולי תוכלי לעזור לי במשהו, לא משהו גדול, רק בגלל שאולי את בבית בצהריים, ואני צריכה לנסוע מחר, והילדים שלי אוהבים ללכת לילדים שלך, אבל זה לא באמת הכרחי, רק חשבתי… טוב, אבל רק אם זה ממש נוח, כי אם לא אז לא משנה, אני יכולה גם לבקש מאמא שלי, רק שמחר היא כנראה בבדיקה…".
אלה שבכלל לא מבקשים: אלה כל כך חרדים מהאופציה שיגידו להם לא, שהם לא יטרחו אפילו לבקש. הם יעשו שמיניות באוויר, יטריפו את עצמם ואת הסובבים – רק לא להעמיד את עצמם במבחן הקובע: מבחן הכן והלא.
מציאות נושכת (שלא לומר חצופה)
ומילא מול אנשים: איתם אפשר להחליט עוד לעשות עבודה פנימית, ללמוד לשמוע "לא" או לפחות לחרוק שיניים בשקט. אבל מה לגבי העולם, או בשמו המקובל – המציאות? אם נסתכל לעצמנו בעיניים, נגלה שרובנו פשוט לא מוכנים לקבל מהמציאות תשובה שלילית. מה זאת אומרת העסק לא מצליח? איך זה יכול להיות? הרי זה מה שרצינו לעשות מאז ומתמיד! ומה עם הבחור הזה, הספציפי ההוא, שהתאהבנו בו? איך יכול להיות שהוא לא מחזיר לנו אהבה (בדיוק כמו עשרת הקודמים שלפניו – כולם דומים לו להפליא באופיים המסוקס והעסוק בעצמו)? איך יכול להיות שהלב שלנו נשבר פעם אחרי פעם, והמציאות לא הולכת לקראתנו, חצופה שכמותה? ואיך יכול להיות שבחרנו לגור באזור מסוים, ודווקא בו אף פעם אין בתים למכירה במחיר שמתאים לנו? אנחנו רוצים! מבקשים! משקיעים מאמץ! איך יתכן שאנחנו כל הזמן מקבלים תשובות שליליות? לא, לא מוכנים! דווקא נמשיך וננסה, ממש באותו כיוון, עד שהעולם יגיד לנו כן! (אם זה מזכיר לכם את המיקוח של הבן שלי עם אמו העקשנית, לא טעיתם. מזל טוב: אתם בני שמונה).
אוהבת, לא אוהבת
למה כל כך קשה לנו לשמוע "לא"? כי בתוך-תוכנו כולנו לא בני שמונה, אלא תינוקות בני שנה, שזה עתה אמא אמרה להם שלא יונקים עכשיו.
כתינוקות, למדנו לזהות את ה"כן" עם האהבה האינסופית, ההזנה, החיבור, החיים עצמם. בכל פעם שאמא נענתה לצרכים שלנו (ועוד בלי שנבקש! מכסימום נקונן טיפה) הבנו שאנחנו חשובים, אהובים, בעלי ערך.
אלא שהזמן עבר, ולפתע אמא שלנו (אם היא הייתה מה שוויניקוט מכנה "אם טובה מספיק") התחילה לומר לנו גם 'לא'. וה'לא' הזה הגיע כמו דלי של מים קרים בפרצוף. בבת אחת הרגשנו (ואנחנו עדיין מרגישים) לא אהובים. לא חשובים. פגועים. מושפלים. מנותקים מהחום, מההזנה.
חלקנו ניסה לסחוט את ה"כן" בכוח: בכינו, צעקנו, כעסנו, משכנו בשרוול. חלקנו התייאש, נכבה והתכנס לתוך עצמו. כמעט כולנו ממשיכים לנקוט בדיוק באסטרטגיות האלו גם היום, כשאנחנו הרבה הרבה מעל גיל שנה, וגם כשה'לא' הוא על עניינים מינוריים ומובנים מאליהם (בן הזוג כרגע לא פנוי לקחת את האוטו לשטיפה, החברה לא תוכל מחר לשמור על הילדים שלנו). כי כאמור, בתוכנו, אנחנו עדיין בני שנה – שכל "לא" מרגיש להם כאילו ניתקו אותם מהמקור לחיים. אז לא, אנחנו לא מוכנים לשמוע לא. נעשה הכל – נתמקח, נבכה, נימנע מלבקש – רק כדי לא לחוות את החוויה הכל-כך קשה הזו.
והרי אני כן, אני כולי כן
זה כמובן לגיטימי. כל אחד זכאי לתענוגות הקטנים שלו – אמבטיה חמימה, טיול לחו"ל או התפלשות ברחמים עצמיים. מה אנחנו מחמיצים בכל זה, הוא את השיעור הגדול של ה"לא".
כי ה"לא", כמו שכל אמא ואבא יודעים, לא מגיע מחוסר אהבה, אלא בדיוק להיפך: מאהבה גדולה. אנחנו אומרים לילד לא לגעת בחשמל כדי לשמור על חייו, לא לינוק עכשיו ולא לעשות את צרכיו בחיתול – כי הגיע הזמן לגדול. ה"לא" מותאם כמעט תמיד לרמת ההתפתחות של הילד: ככל שהוא בוגר ובשל יותר, כך מתרבה ה"לא": מה שמרשים לתינוק, לא מרשים לפעוט, ומה שמרשים לפעוט לא מרשים לנער. ובמקביל, מתרבה גם ה"כן": מה שמותר לנער לעשות אסור לילד, ומה שמותר לילד עדיין אסור לפעוט. הלא והכן הולכים שלובי ידיים, כשלכל אחד מהם תפקיד: ה"כן" הוא זרם השפע, וה"לא" משרטט את גבולות התעלה שבה הוא זורם – כדי שהשפע יגיע למקום הנכון.
כשאנחנו ילדים, ההורים משרטטים בעבורנו את גבולות השפע. הם אלה שאומרים שמותר ללכת לישון מאוחר ביום שישי, אבל לא בימות השבוע; שמותר להתפלש בממתקים בימי הולדת, אבל לא ביום-יום. אבל מה קורה כשאנחנו גדלים? או-אז, המציאות מתחילה לעשות בעבורנו את אותם הדברים בדיוק. היא זו שמראה לנו מאיפה יגיע השפע שלנו – באמצעות בן זוג כזה ולא אחר, עבודה כזו ולא אחרת, בית במקום מסוים ולא במקום אחר. כשהיא מציבה בפנינו את ה"לא", מוטב לנו להקשיב ולהפסיק להילחם, להתמקח, להתעקש: פשוט להסתכל סביב, ולגלות את התעלה שסימנו בעבורנו.
כי יותר מכל, ה"לא" מלמד אותנו גמישות. הוא כלי לגדילה לא פחות מה"כן" (רק קצת יותר כואב). וכשהמציאות אומרת לנו שוב ושוב ש"התשובה היא לא", מוטב שנקשיב, נפתח את העיניים, האוזניים והלב, ונחפש איפה מסתתר הכן (רמז: לא איפה שחשבנו).
נ.ב.: סיפרתי את זה לכמה כושים, והם נורא לקחו ללב. כאלה הם אחינו הכושים. ישר מגזימים. הנה, תראו:
ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
נומרולוגיה קבלית, כשמה כן היא: נשענת ברוחה על תורת הקבלה. מושג מרכזי בקבלה הוא "עשר הספירות" – אותו סולם פלאי, שתחתיתו בעולם וראשו באלוהים, שבו מתגלמות התכונות של הבורא.
במרכזו של 'עץ הספירות' נמצאות זו מול זו שתי הספירות "חסד" ו"גבורה". אלו מסמנות את הכן והלא, הנתינה האינסופית מול הצבת הגבולות. בתורת הקבלה, מזוהה אברהם אבינו עם מידת החסד, בעוד יצחק, בנו, מזוהה עם מידת הדין.
אלא שלא במקרה שתי ספירות אלו ניצבות זו מול זו ולא זו מתחת לזו. הכן והלא – לשתיהן משקל שווה. הן משלימות, לא מנוגדות. נקודת המפגש ביניהן היא הספירה "תפארת", שמזוהה עם מידת הרחמים, עם החמלה. החמלה מתייחסת תמיד למקבל, ולא רק לנותן: נקודת המפגש בין הדין לחסד, בין הכן ללא, בודקת מהו הדבר הנחוץ ביותר למקבל השפע והאהבה: האם הוא זקוק כרגע לנתינה או לגבול? האם נכון לו לקבל את מה שהוא רוצה – או שנחוץ לו משהו אחר, או לפחות עיכוב בקבלה?
יעקב אבינו הוא האב שמזוהה עם מידת התפארת. יעקב שהיה איש תם עד שגנב את הבכורה; שישב באוהלים עד שנאלץ לצאת לגלות; שנישא לשתי נשים אחיות ואויבות, ששרה ונלחם עם אלוהיו. לא במקרה יעקב, האיש הדואלי, רב הפנים, הוא האיש שמסמן את נקודת המפגש בין הכן ללא. הוא קיבל גם מזה וגם מזה, ורק אז הפך לאיש שלם, מרתק, אב אמיתי, אדם בעל יכולת לאהוב ולהתקדם, להתגמש בהתאם למציאות ולקבל באהבה את מה שהיא נותנת.