כן כן, לא לא

מה המשותף לקושי לבקש עזרה, לדחיית בדיקות רפואיות, ולשיחות עם קבלני שיפוצים חכמים?

מערכה ראשונה:
הבת שלי: "יש ביום חמישי מסיבה אצל אחת הבנות".
אני: "אהה". (חוזרת לשטוף כלים).
***
מערכה שנייה, שלושה ימים אחר כך:
הבת שלי: "אז אני יכולה לנסוע למסיבה מחר?"
אני (רועמת ורושפת צדקנות): "מה? לא דיברנו על זה כלום! נמאס לי להסיע! אני בכלל לא יכולה מחר! בפעם הבאה תבקשי ברור".
הבת שלי: "אבל ביקשתי!"
***
מערכה שלישית, אותו ערב:
אני: "יש מחר מסיבה לבנות, הבת שלך נוסעת?"
חברתי האהובה נ': "נראה לי שכן".
אני: "אני ממש לא יודעת מה לעשות. הבת שלי ביקשה לנסוע גם, אבל אני לא יכולה בזמן הזה…"
חברתי האהובה, שמכירה אותי בעל פה: "נו, אז אני אסיע את הילדות! מה הבעיה!"
***
כמו שהבנתם, יש דבר אחד שבו אני ממש טובה: בלבחור חברות. החברות שלי הן פאר היצירה, מלאכת מחשבת, ורובן – בטח חברתי נ' – נולדו צדיקות גמורות. אבל אם תקראו בין השורות, תגלו שיש דבר שאני הרבה פחות טובה בו: לבקש בבהירות. לכן אין פלא שאני ממש כועסת על עצמי כשאני מגלה את הנטייה המדאיגה הזו אצל בתי (עצמי בתגובה: "שימי לב לדיאלוג השני, כאן למעלה, ותביני למה היא לא מבקשת ברור". אני בתגובה לעצמי: רוקדת עם האצבעות תקועות עמוק באוזניים).
"את, יש לך כישרון לבקש בלי לבקש", אמר לי פעם ח', קבלן השיפוצים המסוקס שלנו. "מדברת מסביב, מסביב, מסביב, ובלי שאני שם לב אני מגלה שאני מסכים לעשות משהו בלי ששאלת אפילו".
אין מה לדבר: בתור מי שלקחה על עצמה כייעוד להביא בהירות לעצמה ולאחרים, אין ספק שדי משונה הנטייה שלי לעמימות. ואולי לא משונה: כי הרי כל מה שאני כותבת עליו נובע מהקשיים והמגבלות שלי. לא זכיתי באור מן ההפקר, לצערי, ובחלבי ובדמי את הבעירה אני משלמת.

מעונן חלקית

כי אם להיות בהירה עם עצמי, לא רק לבקש אני מפחדת. גם לבטא את המצוקות שלי באופן בהיר ובזמן אמת אני מפחדת. וגם לעשות בדיקות רפואיות שיבהירו מה המצב אני מפחדת, מה שגורם לא פעם לדחייתן עד אין קץ. וגם להחליט החלטות חותכות אני חוששת, ועושה אותן רק כשאין ברירה. בקיצור, אני נורא נורא רוצה בהירות, אבל מפחדת לעשות את הצעדים שיביאו אליה. מפחדת להציג את המצב לאשורו, ולקבל תשובה ברורה: כן כן, לא לא.
ולמה הבהירות כל כך מפחידה אותי? לא בגלל שאני חוששת שיגידו לי "כן" נלהב על מה שביקשתי, ולא בגלל שאני פוחדת שיקבלו אותי בחמלה כמו שאני, ולא מפני שיסתבר לי שאני בריאה לחלוטין, ולא בגלל שאני חוששת להחליט את ההחלטה הנכונה. אני פוחדת מהבהירות בדיוק בגלל הצד השני שלה: שבאותה מידה, היא עלולה לחשוף את ההיפך. אם אבקש בבהירות, אני עלולה לקבל תשובה שלילית, להביך את הצד השני ולספוג דחייה. אם אתפרק לחתיכות, עלולים להסתכל בי בבוז. אם אלך לבדיקה, אני עלולה לגלות שמשהו לא בסדר. ואם אחתוך ואחליט? ובכן, אני עלולה לגלות שקיבלתי את ההחלטה הלא נכונה.
ולכן, קסמה של העמימות הוא פשוט: הוא מחזיק בתוכו את כל האופציות, לא ממומשות. כל עוד אני לא נבדקת, אני בחזקת בריאה. כל עוד לא ביקשתי, התשובה החיובית עדיין אפשרית. כל עוד אני לא מציגה את מה שכואב לי כמו שהוא, עדיין לא חטפתי דחייה בפרצוף. כל האופציות פתוחות, הטובות והרעות, הנעימות והמכאיבות. וקל לי עם זה יותר, כנראה, מאשר עם לחטוף לפנים אופציה בהירה וחד-משמעית שאינה לטעמי.

כשכל האופציות פתוחות

רק שהבעיה היחידה עם המצב שבו כל האופציות פתוחות, הוא… שכל האופציות פתוחות. הטובות אבל גם הרעות. הנעימות אבל גם המכאיבות. כל עוד לא נבדקתי, אני לא בריאה. כל עוד לא ביקשתי, לא קיבלתי כן. כל עוד לא חשפתי את כאביי, אני במצב פנימי של דחייה. כל עוד לא דייקתי, הבהרתי, פתחתי את הדברים כמו שהם – לא קורה מה שרציתי.
ויותר מזה: כשאני לא בהירה עד הסוף, אני הולכת ומפזרת את נגע העמימות מסביבי. הופכת את היחסים ביני לבין אחרים, ביני לבין עצמי, למעורפלים. לא נותנת להם ולעצמי את המתנה הכי פשוטה: לדעת מה מצבנו האמיתי, איך הדברים כהווייתם, כדי שנוכל לבחור במה שמתאים לנו. במקום להגיש את האופציות כמו שהן, על מה שכרוך בהן מבחינת האחר ומבחינתי, אני מפנה אותו (או אותי) בחיוך קורן ומזויף לשלוף בעיניים עצומות פתק מתוך כובע. כשאני מסרבת לברר את האמת, ולהגיד אותה בקול רם ונישא ("לא מתאים לי להסיע היום. האם את מוכנה להתגבר למעני על זה שגם לך לא מתאים, ולהסיע במקומי?"; "נעלבתי ממך. אני פגועה למרות שזה עניין דבילי. זה קורה לי שוב ושוב. בכל זאת בא לך להישאר לצידי?"). כשאני לא מבהירה מה מצב העניינים האמיתי, אני מעלימה מהצד השני עובדות חשובות, מסרבת לתת לו את זכות הבחירה איך להתמודד איתן. ובינינו, קוראים לזה רמאות.

כן כן, לא לא

"כן כן, לא לא", קוראים למתנה שאני לא נותנת לעצמי, לא נותנת לאחרים. משפט פלאי, מבחינתי. משפט שאומר בפשטות: "זה המצב, זה מה שאני רוצה, זה מה שאני מרגישה. אקבל כל תשובה שתבוא".
(ולפעמים, כמו שחברתי נ' אומרת, המשמעות שלו היא: "ייצא – ייצא, לא ייצא? לא ייצא. שניהם בסדר").
וכשאני כותבת את זה, עולה בבהירות האיכות שמסתתרת מאחורי הבהירות: קוראים לה קבלה. קבלה של כל אופציה, כל מציאות. קבלה של אופציית הדחייה, הסירוב, הפניית הגב.
קבלה של מצב שבו מה שאני רוצה לא יקרה. לגמרי. לחלוטין. חד-משמעית.
הבנה שגם מצב כזה הוא בסדר, גם אם גמור. שגם פה יש משהו שיאפשר לי לגדול.
ולא פחות חשוב: מאחורי הבהירות יש קבלה של האחרים כשהם מסרבים לי. הבנה שזה לא אומר שהם לא אוהבים אותי, וגם אם הם לא אוהבים אותי, זה בסדר. וגם הם בסדר.
והכי חשוב: קבלה של עצמי, כמו שאני: גם כשאני דחויה, לא אהובה, לא מסופקת, לא בריאה, לא שלמה, ובטח לא מושלמת. כי אם זה קורה, אז באמת – כן כן, לא לא. אני פה. עם הבהירות שלי. ירצו יאכלו.
(ואולי, אם יהיה לי מזל – יאכלו.)

ומשהו על בהירות, נומרולוגיה וגם תטא הילינג:

מה שאני באמת אוהבת בשילוב בין נומרולוגיה לבין תטא-הילינג (שילוב שאני מקפידה לעשות בכל אבחון בשנה האחרונה) הוא האופציה לבהירות מפתיעה. בעוד הנומרולוגיה מספרת את סיפורם של החיים שלנו באופן כללי – מי אנחנו, מה אנחנו צריכים שיהיה בסביבה שלנו, מה התחנות בדרך שתכננו לעבור, איפה אנחנו מבחינת ה"טו דו ליסט" הגבוה שלנו – התטא מאפשר לשאול שאלות מאד-מאד ספציפיות, ולקבל תשובה: האם הכאב שלך מבוסס על דפוס פיזי או על דפוס רגשי? האם את צריכה ללכת ללמוד או לא? האם העבודה הזו טובה לך? האם לטובתך הגבוהה לעשות את שיחת הטלפון לאקס?
תטא הילינג הוא כמו "גוגל" ענקי, שדה שבו אפשר לשאול הכל, ולקבל כל תשובה. וזה מפתה, מפתה להפליא, לשאול ולשאול ולשאול ולשאול.
רק שכששאלתי ושאלתי גיליתי שיש שאלות שלא מקבלות תשובה. שהתשובה היא "כןולא" מעורבב. וכששאלתי למה זה ככה, הגיעה תשובה: "כי יש דברים שאת לא אמורה לדעת בבהירות. יש החלטות שעלייך לקבל לבדך, בלי לדעת את כל המשתנים. ויש דברים שעדיין לא הוחלטו". יותר מזה: גיליתי שלפעמים קיבלתי תשובה שגרמה לי לעשות משהו שיצא הפוך משרציתי. כששאלתי את ניצה יניב, המורה שלי, איך זה ייתכן, היא הסבירה שכנראה זה לטובתי הגבוהה בטווח הארוך (בינתיים, למיטב ניסיוני, היא כרגיל צודקת).
מאז אני עדיין שואלת שאלות שכאלו, אבל פחות. במקום זה, אני מורידה למחשב הפנימי שלי הורדה מנצחת (בתטא הילינג, המטפל עובד כמו טכנאי מחשבים: מנקה תוכנות של אמונות פנימיות, מוריד תוכנות של אמונות וידע חדש): הורדה שקוראים לה "פרספקטיבת הבורא". פרספקטיבת הבורא היא האופן שבו הבורא רואה את המצב שלנו. היא כאילו מבט על, גבוה מעל הסיטואציה, וכשהמידע הזה מגיע אלינו , מגיעות איתו ההבנות. אם צריך, אני מוסיפה לזה הורדה של בהירות. ואז, כבמטה קסם, הדברים מתבהרים, העננות נעלמת, והאור חוזר.

ממש כמו כאן, בשיר הזה