לא יכולה בלי זה

פוסט ובו ידובר (שוב) על מנוחות צהריים, על משא ומתן בלי תנאים מוקדמים ועל נומרולוגיה קבלית

בשבת האחרונה, כפי שרבים מכם וודאי יודעים, נערכה ברוב פאר והדר (כלומר, ברוב סירי חמין ועלי גפן) בר המצווה של יונתן, בני הבכור. מכיוון שאני אדם צנוע ומסתפק במועט, החגיגה נערכה בפשטות רבה, אצלנו בחצר הבית, וכללה רק שלושה חודשי הכנות, שש חברות מגויסות במשרה מלאה ועוד שתיים במשרה חלקית, אמא, חמות, גיסה וגיס שבישלו איתי שלושה ימים קודם, שלושה סופרמרקטים שהפכו שממה, בעל עם גב תפוס וסאת כעסים מלאה לחלוטין, ולבסוף, יום חגיגות שהתחיל בבית הכנסת בשמונה וחצי בבוקר ונגמר על יין בתשע וחצי בערב. ככה, ממש בקטנה.
ידעתי שככה בדיוק אני רוצה את החגיגה הזאת מאז שיונתן היה בערך בן שנתיים (שהרי אני לא רק אדם צנוע, אלא גם גמיש וזורם). אנשים אחרים אולי היו מוצאים את עצמם לחוצים מעט מאלמנטים שונים של בר מצווה כזו – למשל, מהרעיון לארח כמאה איש בבית שלהם, עם שלוש ארוחות שונות, לאורך יום שלם. אני לא. אישית, הדאיג אותי רק דבר אחד בכל התכנון המפואר הזה: שבאותו יום לא אוכל לישון צהריים.

זן ואמנות אחזקת הצהריים

כן, קוראים לי מור, ואני מכורה לשנת צהריים. כל היום שלי בנוי סביבה. אני קמה לפני הנץ החמה, מתזזת כאחוזת תזזית (וואו, אוקסימורון! פה בגליל!) ומתזמנת פגישות וראיונות כמזכירת ראש ממשלה – העיקר ששום דבר לא יפגע בשעה הפרטית שלי עם הכרית והספר. הילדים שלי, שמומחים בלשלוף אותי מכל פעילות אפשרית, יודעים שכשהדלת סגורה, אין טעם לפתוח אותה – כי מאחוריה אין אמא, אלא מפלצת סתורת שיער וחריפת לשון. הם, כמו כולם בסביבה שלי, יודעים שאם לא ישנתי, אין עם מי לדבר. לעומת זאת, יש ממי להיזהר. מה לעשות: לא יכולה בלי זה.
טוב, תגחכו, מה איכפת לי. תיכף, אחרי שנגמור איתי, נעבור אליכם. אני לא יכולה בלי שנת צהריים, אבל בלי מה אתם לא יכולים? מפגישותיי עם אנשים, גיליתי שהמגוון עצום ומפתיע: זו לא יכולה בלי בגד חדש אחת לחודש, והוא לא יכול בלי שקט כשהוא עובד. זו לא יכולה בלי רומנטיקה בחיים, וההוא לא יכול בלי סקס בנישואים. אחת לא יכולה בלי מתוק בסוף הארוחה, וההוא לא יכול בלי ללכת לדוג לפחות פעם בשבוע (אופס, סליחה, שוב גלשתי לשיחות תוך משפחתיות. מותק, זה בסדר. אחרי השבוע של הבר-מצווה הכל מגיע לך). זו לא יכולה בלי סיגריות, וההוא לא יכול לחיות בלעדיה. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על כל הדברים שאנחנו לא יכולים איתם: החל מזו שלא יכולה ללכת לישון כשהכיור מלא, וכלה בזה שלא יכול שאשתו יושבת לו על הצוואר, וזו שלא יכולה לחיות איתו אפילו דקה.

בתנאי ש…

כן, אנחנו פשוט לא יכולים. עם זה או בלי זה. כל אחד והתנאי שלו, שמוצב בנחישות לסביבה: "תהיה עכשיו בשקט כי אני הולכת לישון". "תשטפי כלים בכיור כי אחרת אחשוב שאת אשה לא מתפקדת". "תני לי סקס כי אחרת אקח ממך את אהבתי". כך אנחנו מודיעים בגלוי או בסמוי לאנשים סביבנו, ומשריינים את עצמנו מאחורי התנאי שהצבנו בינינו לבינם: "זה לא תלוי בי. אני פשוט לא יכול אחרת".
אבל האמת היא, שהתנאים הללו לא מוצבים לאיש – זולת לעצמנו. כשאנחנו אומרים לעצמנו משפט כמו "אני לא יכול בלי…", אנחנו מעמידים את הקיום שלנו כולו על בסיס צר מאד. כי אם אני לא יכולה בלי מנוחת צהריים, הרי שמנוחת הצהריים הופכת תנאי לקיומי. במו פי ומילותיי הפכתי אותה לצינור החמצן שלי. אם אני לא יכולה בלי רומנטיקה בנישואים (בהגדרה מאד מסוימת, כמובן, שכוללת פרחים, שוקולד וסרנדות), הרי שצינור החמצן שלי נתון בידיו של בן זוגי, שעלול מחוסר רצון או ידע לשבור אותו, למעוך אותו, לסתום אותו. ואם אני לא יכולה בלי שקט כשאני עובדת, הרי שהעולם כולו – כולל הטרקטור בחצר של השכן, המסוק שחוזר מלבנון והחתול המיוחם בגינה – דורכים בכבדות על צינור החמצן שלי. פלא שקשה לי לנשום?

רק כך?

למה בעצם אנחנו מעמידים תנאים כל כך צרים לקיום ולאושר שלנו? מפני שלמרבה הצער, למדנו להאמין אך ורק לניסיון שלנו. אם אי פעם ראינו שהישגנו מטרה מסוימת דרך אמצעי מסוים (למשל: אחר צהרים רגוע שהגיע אחרי שנת צהריים טובה, או תחושת אושר שהגיעה אחרי כריעת ברך רומנטית), החלטנו לקשר בין האמצעי למטרה: רק שנת צהריים תביא לרגיעה או רק ביטויים רומנטיים יביאו לאושר.
נכון שעקרונית קיימות עוד כמה אופציות להשיג אושר או רגיעה, אבל המוח הזוחלי שלנו, אותו חלק עתיק במוח שמתעקש ללכת על הרגלים קבועים, שונא שינויים ומפחד לסטות מהם אפילו מילימטר, מתעקש: רק כך. כמו שאותו חלק במוח לימד את אבות אבותינו הזוחלים להמשיך לחפש שמש או מזון באותה פינה, כך גם אנחנו. חוזרים שוב ושוב לחפש את אותו קישור, תחת אותה אבן, ושוכחים שהתפתחנו קצת מאז.

ללא תנאים מוקדמים

כי האמת היא, שאנחנו מזמן כבר לא זוחלים (או לפחות רובנו לא). אנחנו בני אנוש – פתוחים, יצירתיים, אוהבים, מרגישים, מסוגלים לשנות ואפילו ליהנות מהשינוי.
התנאים שאנחנו מציבים לעצמנו הופכים את הקיום שלנו לרעוע ואת האושר שלנו לשברירי ותלוי באחרים. כשנבין את זה נוכל לעשות את המהלך הפוליטי הנכון ביותר: לצאת למשא ומתן עם עצמנו ללא תנאים מוקדמים.
במשא ומתן כזה, כמו בכל משא ומתן, עלינו לעזוב לרגע את האמצעים, ולהתרכז במטרה. מה אנחנו רוצים? מה באמת חשוב לנו? בסופו של דבר, אם נחפור לעומק ונבדוק היטב אם כל תשובה שעולה לנו היא אמצעי או מטרה, נגלה שדברים כמו כסף, אהבה, שקט, עבודה, מנוחת צהריים או סקס הם כולם אמצעים, ואמצעים ניתנים להמרה. לעומת זאת, ביטחון, אהבה עצמית, אושר או נינוחות הם מטרות שניתנות להשגה במגוון אמצעים – פשוט מפני שהן כבר נמצאות בתוכנו. מרגע זה, רק צריך לחשוף אותן – ובמילים אחרות, פשוט לנשום עמוק ובאופן משוחרר, בלי תלות בשום צינור חמצן שברירי ומקרי. תאמינו לי – אני אחת שיודעת: כבר ארבעה ימים אני לא ישנה בצהריים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, לכל אחד מהמספרים יש סט אחר, אופייני, של אמונות לגבי מה הוא חייב שיהיה לו (או חייב שלא יהיה לו). בעוד אנשי 1 חייבים היגיון ותכניות, ויוצאים מדעתם בסביבה נשלטת רגשית ולא צפויה, אנשי 2 קמלים בלי נוכחות רגש עז ומשמעותי. אנשי 3 ייחנקו בלי ביטויי אהבה וסקס, אנשי 4 חייבים, פשוט חייבים, מסגרת מקרקעת, נוחות וביטחון, אנשי 5 צריכים מרחבים, חופש ושינויים ואילו אנשי 6 זקוקים לנוכחות משפחתית תומכת. לעומתם, אנשי 7 זקוקים לזמן עם עצמם למילוי מצברים, אנשי 8 זקוקים לכסף ותחושת הצלחה, ואנשי 9 זקוקים לדיבור והדרכה.
אבל גם כאן, חשוב לזכור שהאמונות הללו הן לא תנאים מחייבים: הם רק אמצעי אופייני, אבל לא יחיד, להשיג תחושת רווחה ואושר.
אחת הדרכים לחפש כלים אלטרנטיביים, ולהרחיב את התנאים הצרים לקיומנו, היא להסתכל על מערך המספרים כולו. וכך, מספרים רגשיים יפתחו לנו דרך להתמודד עם מצבים סבוכים רגשית, בעוד מספרי היגיון יעזרו לנו בזמן שנדרש שיקול דעת; מספרי התבודדות יעזרו לנו כשאין סביבנו אנשים תומכים, ומספרי "יחד" יעזרו לנו לשרוד סיטואציות חברתיות גדושות, וכן הלאה. כך, ייעוץ נומרולוגי אולי לא יחדש לנו הרבה על מה שקשה לנו לשאת – אבל יכול ללמד אותנו הרבה על איך לשאת אותם.