לא להחזיק כל כך חזק

אלוהים ישמור, הקן שלי עומד להתחיל להתרוקן

זה התחיל באמירה תמימה של הבת שלי. היא הזכירה לי שעוד שלוש שנים היא יוצאת מהבית, ואחיה הגדול כבר יהיה בצבא, "ותישארו רק עם ילד אחד, אבל כזה שגדל עם אחים גדולים, אז זה לא סיפור".
ופתאום תפסתי שזה באמת עומד לקרות גם לי, מתישהו, העניין הזה עם הקן המתרוקן. הגדול שלי כבר בדרך, נוסע בין מיונים של שנת שירות למבחנים בצבא, והנה גם היא, מתרוצצת בין חברות, ואפילו הקטן כבר נסע לחברים ביישוב מרוחק לפני כמה ימים.
וזה לא יאומן, הקטע הזה. הרי רק התחלנו למלא את הבית, מביאים ילד ועוד ילדה ועוד ילד, זה לא היה כל כך מזמן (לפחות עם האחרון, שהגיע ישר לבית הנוכחי). והנה – זה מתחיל, הלהיפך. ואין לי מושג איך להתארגן עם זה. לא יותר מאשר כשהתחלתי ללדת.

כבר התרגלתי

כי כל כך התרגלתי. בניתי והשקעתי ועיצבתי את האימהות שלי כמו שנשים אחרות, מוכשרות ממני, מעצבות את הבית. בניתי טקסים יומיומיים (המילים הקבועות של אהבה שבהם אני מעירה אותם בבוקר. הטוסט עם החמאה שמחכה על השולחן עם השוקו), טקסים שבועיים כמו ארוחת שישי, טקסים שנתיים כמו חגיגות יום הולדת שמתחילות בצלחת ממתקים ליד המיטה, שאני מניחה בשקט בשקט. ההסעות. הניקיון הבלתי נגמר והרטינות שלי עליו. הצחוקים בערב כשכולם מגיעים. הלילה, כשאני נשפכת לפני כולם, אבל אוזן אחת שלי כל הזמן נשארת דרוכה לדלתות שנפתחות ומתבגרים שנכנסים. החגים, החופשות, הטיולים שלא מספיקים לצאת אליהם ואולי בחופשה הבאה…
והכל עומד על מקומו ונוח ואהוב ומוכר ורגוע וטוב, במגבלות כמובן. ולקח זמן, לקח זמן עד שנגמרה התקופה הצועקת והתקופה הממורמרת והתחילה התקופה הוורודה. איזה כייף זה, מתבגרים בבית. אל תאמינו לאף אחד שאומר אחרת.
והנה, היא תיכף נלקחת ממני. הם תיכף מתחילים לצאת מהבית.

להדק אל החזה

ומשהו בי רוצה לעצור את הזמן. להחזיק שלא יברח. אני אוהבת אותה כל כך, את השגרה המשפחתית שלי. ואני רוצה לשמור ולהדק אל החזה. להשאיר רק עוד קצת.
ויודעת שאין מצב. יודעת שזו היאחזות קלאסית, ושהבודהיזם מזמן סיפר לי שהיאחזות לא מביאה שום אושר. רק סבל.
כי כל רגע של היאחזות מספר את אימת השחרור. את אימת הריקנות. את אימת ה"לא יהיה יותר". את אימת החלל הריק. ומי אני אהיה בכלל, כשאני לא איתם, כשהם לא איתי?

ליהנות מהרגע הזה

ואני יודעת שרק דבר אחד יש לי לעשות כרגע: להשתמש בידיעה הזו שהכל עומד להיגמר, שהכל תמיד עומד להיגמר, שהכל כל הזמן נגמר. לא להדחיק את הפרידה המתקרבת, המתממשת והופכת, אלא להשתמש בה.
להשתמש בה כדי לא לקחת שום רגע של נוכחות כמובן מאליו. להשתמש בה כדי ליהנות מכל רגע שאנחנו ביחד, להעריך את השגרה הזאת, להתפעל ממנה כל עוד היא נוכחת. לטעום אותה כמו שטועמים תחושה של שוקולד מתמוסס תחת הלשון, לא כדי להבטיח את הביס הבא אלא כדי ליהנות מזה הנוכחי.
להיות שם – כאן – עכשיו. ממש ברגע הזה. לא לברוח למחשבות אחרות כשהם מדברים איתי. לא לברוח לטלוויזיה, או לשינה, או לקיטורים. ליהנות מכל זה דווקא מפני שתיכף זה ייגמר, דווקא מפני שזה מסתיים עוד קצת בכל רגע. לתת לידיעת הסוף להעשיר את חוויית העכשיו.
לא להחזיק כל כך חזק. אלא ההיפך: בעדינות. בעונג. להושיט את כף היד הפתוחה בהוקרה על הפרפר הזה – שנות הילדות שלהם – שהואיל בטובו לנחות על כף ידי, רגע לפני שהוא מתעופף בכל יפעתו לדרכו.

נ.ב. מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו, להגיד שהגענו. מוקדש ל- א', שמגדלת איתי ילדים עוד מאז הפעוטון