(או: איך יוצאים ממאבקי כוח עם הילדים בלי להיכנס אליהם בכלל)
יש רגעים שבהם, בלי להתכוון, אנחנו מוצאים את עצמנו, בתוך הבית שלנו, באזור מלחמה.
עד לפני רגע הכל היה ממש סבבה. דיברנו או שיחקנו או אכלנו, צחקנו ונהנינו.
ופתאום – מלחמה.
אנחנו רוצים משהו אחד , הילד רוצה משהו אחר.
אנחנו רוצים שהוא ייכנס למקלחת, והוא מתעקש להישאר במחשב.
או שאנחנו רוצים שהיא תשטוף את הכלים שלה, והיא מתעקשת שזה מגעיל אותה והיא לא מוכנה.
***
וברגעים האלה יש המון כעס, ותחושה בסיסית שאנחנו עומדים בשני צידי המתרס: הילד בצד אחד, אנחנו בצד שני, והשאלה היחידה היא מי ינצח.
והבעיה היא, שכנראה אף אחד, כי במאבק בין הורים לילדים, כולם מפסידים:
אם הילד מפסיד להורה – הוא מרגיש מובס. אם הוא מנצח את ההורה – על מי בדיוק הוא אמור לסמוך?
אם ההורה מנצח – הוא הביס והשפיל את הילד שלו. אם הוא מפסיד – זו עוד שחיקה בסמכות ההורית שלו.
***
אז איך יוצאים מזה? בעזרת שינוי מחשבתי פשוט:
במקום להילחם, הופכים את שני הצדדים – ההורה והילד – לצוות משותף לפתרון הבעיה.
במקום שיהיה "אני" ו"הוא", יש "אנחנו" – אנחנו מול הבעיה.
***
למשל:
במקום שיהיה "אני, ההורה, שדורש ממך לכבות את המחשב" מול "אתה, הילד, שלא מוכן לכבות את המחשב", יהיה דיאלוג מסוג חדש, שנשמע ככה:
"תשמע, מותק. אני מבינה שאתה עוד לא רוצה לכבות את המחשב ולהיכנס למקלחת, ואני מכבדת את זה. מצד שני, אני רוצה לסיים את ההשכבות בתשע, ולהתפנות לעניינים שלי. איך אתה מציע שנפתור את זה?"
או:
"תשמעי, אהובה. אני מבינה שממש לא בא לך לשטוף את הכלים שלך. מצד שני, גם לי לא בא לשטוף את הכלים האלה. מה את אומרת? מה אפשר לעשות"?
***
כשאנחנו מדברים ככה עם הילד, אנחנו לא נכנסים למאבק: אנחנו מכריזים על עצמנו כצוות חשיבה משותף.
אנחנו מלמדים אותו שהצרכים שלו נשמעים וחשובים – אבל שגם הצרכים שלנו הם כאלה.
במילים אחרות, אנחנו מלמדים אותו את הבסיס לשיתוף פעולה בחיים בכלל: מלמדים אותו שהצרכים של שני הצדדים ראויים לתשומת לב ולהכרה, ומחפשים יחד פיתרון שיענה על הצרכים של שניהם.
***ועכשיו לפינת התכלס:***
א. בשלב הראשון – מדברים על הצרכים של הילד ("אני מבינה שזה חשוב לך, לשחק עוד קצת")
ב. בשלב השני – מספרים לו מה הצרכים שלנו ("חשוב לי שיהיה לי זמן פנוי בערב).
ג. בשלב השלישי – מזמינים לפיתרון משותף: "אז מה את אומרת, איך אפשר לפתור את זה?"
וככה במקום לצאת ממאבקי כוח, פשוט לא ניכנס אליהם – ועל הדרך, נלמד את הילד איך פותרים בחיים קונפליקטים.