להתראות לך, משמעת

משמעת עצמית, את שומעת? לא רוצה אותך יותר כאן בסביבה

בשבת שעברה לא כתבתי את הפוסט השבועי. זו הייתה הפעם הראשונה מאז היות הבלוג שלא העליתי פוסט בזמן, ולא הייתה לי שום סיבה מוצדקת. עד כה, הפעמים היחידות שבהן לא עלה פוסט התרחשו כשהייתי בחו"ל, או חולה לגמרי. כזו אני: המעסיקה הכי קשוחה של עצמי.
או שאולי מוטב לומר: כזו הייתי.
***
אם במקרה שאלתם את עצמכם למה לא היה פוסט בשבוע הקודם, הסיבה היא פשוטה: לא בא לי (סיבה שמאז ומתמיד הגדרתי כלא רלבנטית לחלוטין, כשמדובר במשהו שהתחייבתי בפני עצמי לעשות. כאילו, מי שאל אותך בכלל, גברת? את צריכה? הבטחת? אז תשתקי ותעשי. סבבה? סבבה).
אבל בשבוע שעבר קרה לי משהו. לא יודעת מה. אולי איזו פיה נגעה בי בלילה במטה הקסמים שלה, אולי חד-קרן עבר בחלון, או שאולי היה זה שטן קטנצ'יק שהתיישב לי על הכתף. כך או כך, התעוררתי בבוקר עם חצי מכמות המשמעת העצמית שלי. ואלוהים, זה היה נעים.

מזכירה ומגשרת

משמעת עצמית. הו, משמעת עצמית. איזה מנגנון מתוחכם. כמה הייתי גאה בה כל השנים. רק בזכותה, שתהיה בריאה, הצלחתי לעבוד במשרה מלאה מהבית, לכתוב עם חברתי ע' ספר הדרכה להורים, ובשנים האחרונות גם לטפל ולהרצות. רק בזכותה עמדתי מול ראשים מלאי כינים, ניקיתי הקאות על השטיח באמצע הלילה, קמתי בחמש בבוקר אחרי שניקיתי קיא כל הלילה, עשיתי כביסות לאין קץ ובישול. הו, בישול. כמה משמעת עצמית הוא דרש ממני.
וכן, אני יודעת כמה היא חשובה: הרי היא זו שמגשרת על הפער בין החזון לביצוע, בין הרצון ל'וי' שאחריו. היא זו שמזכירה לך מה בעצם רצית, ושאם לא תושיבי את התחת העצל שלך תיכף ומייד, הכינים לא יתפנו לבד מהבית, השיעור הבא בקורס שפתחת לא ייכתב בעצמו ושום בגד מקופל לא יביא את עצמו לארון של הילדים.
במילים אחרות: המשמעת העצמית היא זו שמזכירה לי את מה שרציתי, וכמה הוא חשוב לי, כשאלף דברים אחרים נראים לי אטרקטיביים יותר מאשר ללכת להשיג את זה.

נוגש עבדים

רק שהיום, אחרי שנים של תרגול, איכשהו נדמה לי שהיא נחוצה לי קצת פחות.
כי משמעת עצמית – איך שלא נסתכל על זה – היא הפעלה של הנוגש הפנימי עם השוט, שאומר לך "צריך, צריך, צריך".
והוא מופעל רק במקומות שבהם לא בא לי, לא מתחשק לי, אין לי כרגע רצון. כי אם היה לי רצון הרי לא הייתי זקוקה לשום נוגש שיזכיר לי: הו, לא. הייתי קמה והולכת למטבח או לסלון כמו שאני הולכת היום למחשב בכל פעם שעולה לי איזה רעיון מפתיע בראש: קמה והולכת כמו סהרורית, לא משנה באמצע מה, כי זה חזק ממני וסוחף ממני וחייב לבוא לידי ביטוי.
אבל הנוגש הפנימי מופעל במקומות שבהם הדרך להשיג את הרצון רחוקה מדי מהרצון עצמו: במקומות שבהם רציתי עקרונית משהו, אבל לא בא לי על השלבים הנדרשים.

לא רוצה את הפער

ואת הפער הזה אני לא רוצה לחיות יותר. אני לא רוצה יותר להיתקע על מטרות גדולות, אם הדרך אליהן לא מוצאת חן בעיני. ולא מתוך עצלנות: חס וחלילה. אלא מפני שאני רוצה ליהנות מהדרך, אני רוצה להרגיש שבא לי על הדרך.
ואם באופן קבוע לא בא לי על הדרך, סימן שזו לא הדרך שמתאימה לי. אולי זו אפילו לא המטרה שמתאימה לי. כי מטרה שמתאימה לי עושה לי חשק. רוב הזמן לפחות. היא מדליקה אותי לא ברמת התוצאה, אלא ברמת הדרך. ואם כל הזמן לא בא לי – אולי כדאי לי להגדיר מטרה אחרת (למשל: תזונה סבירה בבית, במקום אוכל מבושל יום-יום. למשל – לדבר עם הילדים במקום לשחק איתם. למשל לכתוב סטטוסים קצרים במקום פוסטים).
כי אם אני כל הזמן צריכה להפעיל שליטה עצמית, אז מישהו פה נשלט. והמישהו הזה הוא כנראה אני.

ללכת בדרך בשמחה

ואני לא רוצה להישלט יותר ולשלוט יותר. אני רוצה להיות קשובה לרצונות שלי – אבל גם קשובה לרגע שבו הם משתנים, מזדקקים, נהיים מדויקים יותר.
ואם לא בא לי, מוטב שאשים לב למה שה"לא בא לי" הזה אומר, במקום לדחוק בעצמי בשוט המשמעת העצמית.
כנראה שיש דרך מתאימה יותר עבורי כרגע. לא זו שחשבתי קודם.
ואני רוצה להיות מספיק פתוחה אליה, כדי לראות אותה רגע שבו היא נוצרת.
ללכת בה ברצון. בחשק.
ללכת בה בשמחה.

נ.ב. 1: ואם גם אתם מרגישים שהמשמעת העצמית (המעולה! החשובה! השימושית!) שלכם הופכת אתכם לעבדים של ה"צריך", ושאין לכם זכות לומר "לא בא לי", דברו איתי (ונסדר לכם חד קרן). בסדרה קצרה של טיפולי תטא הילינג אפשר לשנות את זה. למצוא אתכם את מה שבא לכם באמת, ולשחרר אתכם מהנוגש הפנימי. מוזמנים.

נ.ב. 2: לדייג, שלא גדל בוורשה, ושמשמעת עצמית אף פעם לא הייתה הדת שלו