סימן שזה לא הסוף

למה לא כדאי להקטין ציפיות גם כשהמציאות נראית לא מבטיחה (או: איך פספסתי קורס אבל קיבלתי שיעור פרטי)

השבוע, בין דברים מבאסים גדולים מאד שקרו, קרה גם דבר מבאס אחד קטן: איבדתי את תעודת הזהות והרישיון שלי בתוכה.
כשהבנתי שאין טעם להמשיך לחפש, ושאני אפילו לא יודעת מתי היא נשרה לי מהארנק, נסעתי למשרד הפנים בעכו. התכוננתי להמתנה ארוכה, כמו שתמיד קורה שם, ולא התבדיתי: למרות שהאולם היה חצי ריק, הייתי מספר 908, כשהמספר על הצג היה 801. כן, מאה וקצת מספרים לפני, שבטח הלכו לעשות משהו אחר בינתיים. אנשים חכמים.
ביקשתי בתטא שהמספרים ירוצו ושאצא משם מהר. 801-805 חלפו ביעף. 806 לא היה שם בכלל. כש-809 התיישב מול הפקידה, עבר לי בראש שיש מספרים שאפשר לקרוא גם הפוך.
ואז ירד לי האסימון: המספר שלי לא היה 908. הוא היה 806. אני זו שלא הייתי שם בכלל.
בגלל שציפיתי לחכות הרבה, קראתי אותו לא נכון. אם הייתי מצפה לחכות מעט, הייתי מבינה שלא הגיוני שהאולם ריק ובכל זאת מחכים לפני מעל מאה מספרים.

מקטינים ציפיות

וזה גרם לי לחשוב על הקורס שאליו הייתי אמורה ללכת השבת, ולא הסתדר: קורס של ניצה יניב, המורה שלי לתטא, בנושא קבלת החלטות, שנשא את השם "לצפות לטוב ביותר".
והבנתי בבת אחת את הקטע: את מקבלת מה שאת מצפה לקבל. כשאת מצפה ומאמינה שיילך לך טוב, רוב הסיכויים שתכלי שאת צודקת. ולהיפך: כשאת מצפה ומאמינה שיילך לך רע? סביר להניח ששוב, תגלי שאת צודקת.
וחשבתי על כך שרובנו עושים בדיוק הפוך: מקטינים ציפיות, מצפים לבינוני, למינימום האפשרי, ולא לטוב ביותר. "בשביל מה לנו לצפות", אנחנו אומרים לעצמנו. "הרי זה בכלל לא בשליטתנו. המציאות גדולה ומורכבת מדי. עדיף להקטין ציפיות כדי לא להתאכזב. ככה נגן על עצמנו מלב שבור, מהנחיתה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. במקום זה עדיף צפות לתוצאה בינונית או נמוכה. ככה יש יותר סיכוי שנקבל מה שחשבנו. אולי אפילו תהיה לנו הפתעה נעימה".

ציפיה יוצרת מציאות

וזה נכון, כמובן: המציאות גדולה ומורכבת, ולא כל דבר ספציפי שאנחנו רוצים באמת נקבל. ובכל זאת, עצם הציפיה שלנו יוצרת את המציאות שלנו. ולא רק באופנים אנרגטיים מעודנים, אלא לפעמים תכל'ס בשטח.
קודם כל, בגלל היכולת שלנו לשים לב שמשהו קורה: כמו בסיפור ממשרד הפנים, כשאנחנו מכווננים לראות משהו, זה מה שנראה ראשון. כשאנחנו מחפשים חניה ריקה, לא נשים לב למכוניות שחונות כבר אלא רק לרווחים ביניהן. זה ההיגיון גם בתפזורות בפייסבוק, עם שלוש המילים הראשונות שמעידות מי אנחנו: המוח שלנו רואה את מה שהוא מחפש.
וכך בדיוק, כשאנחנו מצפים לתוצאות בינוניות הן אלה שיתגלו לעינינו ראשונות. כשאנחנו מצפים לתוצאות נפלאות, המוח שלנו ממשיך לסרוק עד שהוא מזהה אחת.

אורך הנשימה

ושנית, בגלל אורך הנשימה: כי כשאנחנו מצפים לקבל תוצאה בינונית, או גרועה, ואנחנו מקבלים אותה – אנחנו נאנחים ומסתפקים בה. כמו בפרסומת המעצבנת ההיא של מפעל הפיס – אמנם לא קיבלנו מה שרצינו, אבל לפחות לא התאכזבנו. פרס הניחומים האולטימטיבי – "אני אמרתי לכם שככה יהיה" – מונח בידינו. סבבה. אפשר לנוח על זרי הדפנה הקמולים והקוצניים של הפסימיסטים.
אבל מה קורה כשאנחנו מצפים לטוב ביותר – ומקבלים תוצאה בינונית? אנחנו אומרים לעצמנו: "טוב, זה לא הגיוני לי, להסתפק בזה. מה עוד אני יכולה לעשות כדי להשיג את מה שרציתי? איזה עוד אפשרויות קיימות במציאות הגדולה והמורכבת? הרי אם היא כל כך עשירה ומרובת משתנים, בטוח יש איפה שהוא הזדמנות מחכה לי".
ובמילים אחרות, צריך עוד ללכת. כי זו הנחת היסוד של מי שמצפה לטוב ביותר: הסוף הוא טוב. ואם עכשיו לא טוב, סימן שזה עוד לא הסוף.

מה זה לא

חשוב לומר: לצפות לטוב ביותר אין משמעו להתעלם מהסיכוי שיופיעו תרחישים לא נעימים. הם יכולים לקרות.
לצפות לטוב ביותר גם אין פירושו לומר: "אני אדם טוב, לכן לא יקרו לי דברים רעים". להיות טוב זה תנאי המינימום, למען שלוות הנפש שלנו, אבל זה לא מספיק. כאמור, המציאות גדולה ומורכבת ומרובת משתנים. אנחנו מחוברים לכל כך הרבה אנשים אחרים, ותלויים גם במה שהם עושים וחווים (למשל בכביש לא מספיק לנהוג טוב כדי שהנסיעה תהיה טובה: צריך שגם אלה שסביבנו ינהגו טוב, ושגם הכביש יהיה סביר). לצפות לטוב ביותר זו גם לא שאננות: 'כן, אני אבקש ואתפלל והיקום ישלח לי את זה בדואר אקספרס עם פרח ורוד'.
לצפות לטוב ביותר, פירושו לשאול את עצמנו: "מה אני יכולה לעשות עכשיו, במציאות הנוכחית, כדי להביא על עצמי את התוצאה הטובה ביותר? ממה אני צריכה להימנע? מה אני צריכה ליזום?"

אקטיביות ונחישות

 לצפות לטוב ביותר זו אקטיביות. זו נחישות. זו דרך חיים של מי שחושב שמגיע לו למצות את הפוטנציאל שלו. שטבעי שהוא יקבל את הטוב ביותר, ואם הוא לא קיבל, לבדוק מה ניתן לעשות בעניין.
(זה מזכיר לי את העובדה שכשאני עוברת במעברי חציה, תמיד הנהגים עוצרים ונותנים לי לעבור. הדייג פעם שאל אותי איך זה. אמרתי לו שזה פשוט ברור לי מאליו ואני מקרינה את זה החוצה. אבל זה לא מונע ממני להסתכל טוב טוב לצדדים לפני שאני עוברת, וליצור קשר עין עם הנהג, לוודא שהוא ראה אותי. וכן, לומר לו תודה בראש אחר כך).
(וגם זה מזכיר לי את הנשים שאני תמיד מקנאה בהן נורא – אלה שהן מלכות בכל מקום. שתמיד עושים בשבילן. ברור לי שזה משהו שהן מבקשות ומקרינות, וכולם משתפים פעולה).
***
אז כן. אני הולכת להגדיל ציפיות.
כי מתאים לי לא לחכות הרבה בתור, אלא קצת.
או בכלל לא.
ומתאים לי להרגיש שמגיע לי לעבור במעברי החצייה של החיים, כשהם פתוחים בפני.
ושאני יכולה להגשים תוצאות טובות, ולא בינוניות.
ומתאים לי לדעת שהדברים מסתדרים לטובה בסוף.
ולהיות סמוכה ובטוחה שאם זה לא טוב, סימן שזה עוד לא הסוף.

נ.ב. 1: ועכשיו אני עוצרת ומורידה לי בתטא שמותר לי וטבעי לי ואפשרי לי לצפות לתוצאות מצוינות, לא בינוניות. ושטבעי לי ופשוט לי לקבל את מה שאני מצפה לו. ואם בא לכם גם, כתבו לי ואוריד לכם גם.

נ.ב. 2:

הכלל החדש שלי: במקום להסתכל אחורה בזעם, להסתכל קדימה בציפיה. (מוקדש לחברות שלי)